צביקה לוי, חבר קיבוץ יפעת ומי שזכה לכינוי "אבי החיילים הבודדים", הלך אתמול לעולמו (שבת) לאחר התמודדות עם מחלת ניוון השרירים ALS. בעוד כשבועיים אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-71.

כאילו היה אב ביולוגי ולא בעל תפקיד. לוי, צילום: דוד (דדה) עינב

משפחתו של לוי, שנולד בקיבוץ גבת, היתה ממקימי קיבוץ יפעת הסמוך. עם גיוסו לשירות צבאי התנדב לגדוד 202 של הצנחנים, ועבר קורס מ"כים שלאחריו פיקד על כיתה במלחמת ההתשה.

את שירות המילואים שלו עשה כלוחם וכרב סמל פלוגתי בגדוד 697 של עוצבת חצי האש. במהלך מלחמת לבנון השנייה הוענקה ללוי דרגת קצונה מבלי שעבר קורס קצינים בשל אומץ הלב שגילה באחד הקרבות.

בשל תפקידו כאחראי על החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית הועלה במהלך השנים לדרגת סא"ל ובשנת 2016, אחרי שכבר חלה, קיבל את דרגות אלוף המשנה.

ב-1983 ייעץ הרמטכ"ל באותם הימים, רפאל איתן, ללוי לקחת על עצמו בהתנדבות את הטיפול בצעירים שקיבלו פטור משירות צבאי בשל מצוקה כלכלית או עבר בעייתי ולהביאם לגיוס.

לאחר זמן מה הציע לו ראש אכ"א דאז יורם יאיר לנהל את פרויקט החיילים הבודדים בצה"ל, ולשדך להם משפחות מאמצות בקיבוצים. מאז דאג כאב מסור ונמרץ לאלפי חיילים בודדים.

ב-2017 קיבל לוי את פרס ישראל על מפעל חיים בטקס אליו התייצב למרות מצבו הגופני הקשה. חייו הפרטיים של לוי לא היו פשוטים. בתו עופרי נפטרה בגיל שמונה חודשים במה שהוגדר מוות בעריסה, ואילו בת אחרת שלו ושל נעמי אשתו היתה מכורה לסמים קשים במשך שנים עד שנגמלה. כמה מילדיו היו גם הם קצינים בצבא.

בשנתיים שבמהלכן התמודד עם המחלה חשוכת המרפא פקדו את ביתו של לוי עשרות רבות של חיילים בודדים בעבר ובהווה, קצינים במילואים, פוליטיקאים וחברים לדרך.

היו גם אלה ששמעו על מצבו הקשה ובאו להודות לו על שירותו רב השנים למען החיילים הבודדים. בתקופה האחרונה של המחלה איבד את יכולת הדיבור והתכתב עם סביבתו בעזרת מחשב שמופעל באמצעות עפעוף עיניים. כך הוציא גם ספר על חייו.

גם אני ומשפחתי אימצנו שתי חיילות בודדות בהפרש של יותר מ-20 שנה. הראשונה, תושבת בני ברק שלא הסתדרה עם משפחתה, הפכה להיות אשת חינוך מוערכת ואהובה.

השנייה, שהיתה חיילת עולה מאחד האיים הקריביים, עושה דרכה באזרחות. בתקופות האימוץ נזקקתי לא פעם להתערבותו של לוי מול הקיבוץ ולעזרת הבנות עצמן שנתקלו בקשיים, והיה נדמה שהוא עובד רק עבורי ועבורן ושאין עוד אלפי משפחות ובודדים שזקוקים לסיועו הדחוף.

לא אחת גם ראיינתי אותו לעיתונות הקיבוצית, תמיד כעיתונאי וכאיש משפחה, שמכיר את תרומתו הרבה ואת דאגתו לכל אחת ואחד. לא אחת ראיתי את לוי מניח צמח כותנה על קברו של חייל או חיילת שנהרגו בעת שירותם הצבאי, וחשתי שהוא בוכה על לכתם כאילו היה אב ביולוגי ולא רק בעל תפקיד שהכיר אותם מקרוב.

לפני מספר שבועות הגעתי לשער קיבוץ יפעת ושאלתי את נעמי אשתו האם אוכל לבקר אותו. היא התנצלה ואמרה שהשעה לא נוחה ושאחזור מאוחר יותר באותו היום. צערי הדבר לא הסתייע, וכך לא הספקתי לומר לאיש היקר עד כמה סייע למשפחתי, כמו למשפחות רבות אחרות, לאמץ חייל בודד ולהיות, לפחות בעיני עצמנו, קצת טובים יותר.

צביקה לוי הותיר אחריו ארבעה ילדים ונכדים. הלווייתו תיערך ביום שני, בשעה 14:00, בקיבוץ יפעת.