נדמה לי שזה היה לפני שנה. משהו כזה. בשיחים ליד הבית הופיע מדי כמה ימים חתול שחור גדול בעל עיניים ירוקות כבויות. חתול רחוב אסלי, עם ראש כזה רחב, למוד קרבות ולגמרי לא מסורס. היה מתבונן מרחוק בדממה איך ארבעת זקורי הזנב הקבועים מקבלים את שלהם וזוללים, ורק כשהייתי מתאדה לו מהפריים היה מגיח ללקט כמה גרגירים שנותרו על המדרכה ומסתלק אל מלחמת הקיום היום־יומית (להיות או לא להיות) אחר מזון מזדמן, קצת נוזלים ואם נותרו כוחות - גם כמה נקבות מיוחמות.

הוא ממש לא מסוג החתולים שמעוררים אוטומטית חמלה. אפילו להפך. גדול ומסיבי, לא רזה מדי, לא מסכן מדי, לא גור, לא פצוע, סתם אחד מני רבים. שיסתדר, מי בכלל סופר. אבל המבט הכבוי שלו הכמיר לי את הלב. מזוגג. חסר אמון ואמונה. היה שם ייאוש תהומי בתוך הצהוב־ירוק הזה של העיניים, של אחד שהבין שנולד להיות שקוף בגלגול הזה. לבד בעולם. כשניסיתי להתקרב ולתת לו משהו לאכול, היה נמלט כל עוד נפשו בו ונעלם.

בגירה. "החתול השחור הגדול" קיבל שם והפך לפנתר של מוגלי

מבלי לתכנן - כי תכנונים מראש ואני זה מסלול בטוח להתרסקות - נכנסתי איתו לניסוי. מחקר לא יקר ובלתי מסוקר בעניין של בניית אמון. או - כותרת חלופית - האם החתול הזה ישתכנע אי־פעם שמישהו רוצה בטובתו?

השלב הראשון היה להצמיד לו שם. כי חיה בלי שם היא חיה בלי זהות, היא לא מישהו. אז בלי לחשוב הרבה (לחשוב הרבה מדי על נושאים לא חשובים בעליל זה דווקא כן אני), החתול השחור הגדול הפך מ"החתול השחור הגדול" לבגירה, הפנתר השחור והרציני מספר הג'ונגל. למרות השם המחייב, במציאות המשיך המורה הרוחני של מוגלי לשמור על מרחק ביטחון עצום ממני, כאילו הייתי שירחאן, הטיגריס האכזר.

השלב השני היה להוציא את בגירה מוועד ההורים של פנימיית החתולים האלמונים, ולהפריד בינו לבין שק אשכיו. עם כל הכבוד לחבילה שבין רגליו, שום דבר טוב לא יצא לו ממנה. רק אינסטינקטים בוערים, קרבות סוערים, ואולי, מי יודע - גם אי־אלו צאצאים שלא ידע כלל על קיומם ונידונו לחיים אומללים במגרשים המשותפים של פחי הזבל.

הלוכד המנוסה הצליח להכניס את הפנתר הסורר לכלוב, והסירוס עבר בשלום. בגירה שב לשכונה עם אוזן מסומנת וקצוצה וברגרסיה עמוקה. פחדן ונטול אמון עוד יותר מקודם. נו, בכל זאת, רשם לחובתי לכידה, ניתוח, אשפוז, והכי כואב - פגיעה קשה בגבריות.

מפה לשם, אחרי כמה חודשים הוא התחיל לצמצם טווחים. ממרחק ביטחון של עשרה מטרים הוריד למטרים ספורים. ועדיין, צעד אחד מיותר שלי, או תנועה חדה מדי לטעמו - והוא היה מזנק אל חשכת השיחים.

בהיסוס מהול בסקרנות גוברת, הוא התקרב לאט־לאט, חתול פחים חד־חושים לא יפול בפח של כל אחת. לפעמים הייתי מדובבת לעצמי את מה שעובר לו בראש: מה הסיפור שלה, זאתי שתולה שם בחוץ כביסה צבעונית ומסתכלת על חתול שחור? אני סתם חתול שחור, שאף אחד לא רוצה, מושא לאמונות טפלות בערמות. אני סימן למזל רע, ככה חושבים אלו שחושבים שהם טובים, ואם אני חוצה את דרכו של אחד - הוא יורק טפו־טפו־טפו ובטוח שהלך עליו לעד. מה לא ברור בסיפור?

סבבים על סבבים של בגדים רטובים תליתי בחצר האחורית, חיים שלמים, חלקם הספיקו לתפוס כתמים ולסיים קריירה מפוארת של חולצות בית ספר כסמרטוטים, והוא עדיין בשלו - פחדן מארץ החשדנים.

יום אחד הוא החליט שיחסינו הבלתי ברורים עולים שלב, והחל מתייצב כאחד החתולים לקבל את מזונו. זה רק פתח לי את התיאבון אל השלב הבא: הליטוף. חחחח, הצחקתי אותי. אותו הבהלתי. כל ניסיון לשלוח יד לעבר פרוותו שמעולם לא ידעה מגע חם הבריח אותו בחזרה לחוף מבטחים - לשיחים. ככה, במשך שבועות וחודשים, אני שולחת יד והוא מזנק אל עַברו המפוחד.

שחור זה הכי. עשה לי קורס למתקדמים, על סבלנות ותקווה למרחקים ארוכים (צילומים: עפרי קרן)

ואז זה קרה. ליטוף מרפרף, מבט מופתע בעיניו ("אלוהים שבשמיים, מה זה הדבר הנעים הזה שנגע לי בגב"?), וצוהר שנפתח. שנה של ניסוי - האמון במין האנושי לאן? - הוכתרה כהצלחה מסחררת. בגירה מצא את מקומו בעולם, התמקם ליד מתקן הכביסה וחדל מנדודיו ברחבי הקיבוץ. החתול שלא האמין בכלום ולאף אחד - הפך לחמאה רכת לב הכמהה לליטופים. מתחכך, מתפתל על הגב, מבקש תשומת לב, וזה מעניין אותו הרבה יותר מכל אוכל. כאילו משלים פערים של שנים. הוא לימד אותי בלי מילים שעם סבלנות - וכל כך בקלות - אפשר לשנות גורל של מישהו אחר.

ושחור? טפו־טפו־טפו, שחור זה צבע מושלם.