אחרי שדפדפתי בשנתון התנועה הקיבוצית, חוברת המידע הצבעונית של הקיבוצים לשנים 2017-18, חשתי שמשהו בו חסר. חזרתי לכותרת הפרק החברתי, המכריזה: "קהילה קיבוצית במיטבה". בהיתי בה, אולי אמצא שם את קצה החוט. הרבה "עוגות" גרפיות צבעוניות בשלל נושאים היו שם, אבל נושא אחד נותר מיותם ולא זכה ל"עוגה": שיעור התרומה לקהילה שתרמו הקיבוץ וחבריו לקהילה שמחוץ לגדר המפרידה בינם לבין העולם החיצון.

שער לקיבוץ. גם למשק יש אחריות תאגידית (צילום ארכיון: חיים הורנשטיין)

באמת קיוויתי לקרוא על מספר שעות העבודה בשנה שהקיבוץ וחבריו תרמו למיזמים ולפעילויות בתחום הסיעוד והרווחה, על החינוך ועל ליווי של פרויקטים חברתיים, או אולי על ציון שבריר אחוז מהרווח הקיבוצי שהופנה למטרות חשובות של רווחת האחרים. נזכרתי מהיכן עלה במוחי הרעיון המשונה הזה: הרי חברות ציבוריות חייבות לפרט בדוח הדירקטוריון על אודות מדיניות התאגיד, על היעד למתן תרומות ועל היקפן. וכמובן, בהן גם החברות הקיבוציות הציבוריות, המדווחות על תרומתן לקהילה.

מאז תחילת שנות האלפיים עבר המושג "ממשל תאגידי" (שהוא רשימת החובות החוקיות המוטלות על הנהלת החברה והדירקטוריון) שדרוג משמעותי. מושג זה, הנקרא כיום "אחריות תאגידית", מרחיב את התחום הצר של הממשל התאגידי וחובק את פעילות החברה ואת מחויבותה לעולם שבו היא פועלת: לאיכות הסביבה; לרווחת הקהילות שבהן היא ממוקמת ושמהן היא שואבת את רווחיה; למחויבות לרווחת משפחות העובדים; לקידום הדור הצעיר (ילדי העובדים וילדי הקהילה); לשמירה מתמשכת על איכות חיי הגמלאים של החברה שפרשו עם השנים ולעוד מטלות חברתיות.

תרומת החברות לקהילה מתבטאת בהקצאה של משאבי התּאגיד: שעות עבודה ושעות ניהול, הקצאת רכב, הקצאת ציוד לחינוך ולשיפור רווחת החלשים, וכמובן - כסף. בארצות הברית הקפיטליסטית־החזירית, כאחוז אחד מהרווח הגולמי (לפני מס) של החברות הרשומות בבורסות מוענק כתרומה לקהילה. תחשבו על המספרים המוחלטים, הם דמיוניים.

חברות המדרוג בעולם ובארץ מדרגות את החברות לפי ביצועיהן ומשפיעות בכך על ערך השוק ועל מיצובן בעולם העסקי. אלה נותנות משקל גבוה יחסית ל"אחריות התאגידית" של החברה, ונקודת המוצא שלהן היא כי חברה בדירוג גבוה היא בעלת עוצמת קיימוּת גדולה, חוסן תאגידי ומחויבות גדולה של העובדים להשגת מטרות החברה (מכאן שגם התשואה לבעלי המניות בטוחה יחסית).

בחזרה אלינו. התנועה הקיבוצית, שהמציאה את מושג האחריות כלפי האחרים (העולים, החלשים, הנזקקים); שזרם החינוך הציבורי הראשוני במדינה עוצב לפי מודל החינוך שלה, שכלל שותפות, נתינה ואחריות קולקטיבית; שההתנדבות למשימות חברתיות הייתה אבן פינה בחיינו; שהעברת נתח מאדמות הקיבוץ להקמת "חוות ייצור" להעסקת מאות עולים הייתה מובנת מאליה, וכל זה בזמן מחסור וצנע בבית הקיבוצי - איפה היא כיום?

אני חוזר לגרפים של הירוק הבוהק בשנתון התנועה הקיבוצית. ב"עוגה" הצבעונית שבעמוד 10 נמסר כי מצבם הכלכלי של כ־150 קיבוצים מוגדר כטוב וכמצוין. בעמוד 13 נרשם כי למספר דומה של קיבוצים הון עצמי הגבוה מ־50,000,000 שקלים (כן, חמישים מיליון).

אם תבקשו לעיין בדוח הכספי של הקיבוץ שלכם, ותחפשו שם סעיף "תרומה לקהילה", ספק אם תמצאו אחד כזה, גם אם קיבוצכם נמצא ברשימת 50 הקיבוצים שמצבם הכלכלי מוגדר "מצוין". בשלי לא מצאתי.

את כל החלק הטרחני הזה לא כתבתי כדי להתרפק על העבר המפואר, אלא כדי לחזור אל הסיפא של מאמרי הקודם, שבו הופתעתי לגלות כי במחצית מהקיבוצים המתחדשים פטורים החברים כליל מתשלום מס חברתי. קשה להימנע מהקישור האפשרי שנסיגה ממחויבות חברתית רחבה כלפי סביבתנו החוץ־קיבוצית איננה נעצרת בשער אלא הופכת ברבות הימים לנורמת החיים בתוך הגדר, נורמה שיש בה פחות מדי מחויבות ואמפתיה חברתית כלפי עצמנו.