כביש הסרגל מעולם לא היה ארוך כל כך, חשוך כל כך, רטוב כל כך. חלמתי שאני בשלילת רישיון, ושאני צריכה לנסוע לתל אביב לכנס מקצועי בלב העיר הרחוקה.

מאתגר מאוד להנגיש תרבות איכותית על בסיס קבוע. צילום המחשה: שאטרסטוק

לרגל המאורע הנדיר (תל אביב ואני, לצערי, לא מרבות להיפגש. רחוק לנו) אני מתכננת לשלב גם ביקור משפחתי. זה יהיה בצד השני של העיר, ואני כבר אשאר לישון, כי אם אני כבר כאן, למחרת יש איזה אירוע תרבותי שאני חולמת לבקר בו, איפשהו בצפון העיר.

ואחר כך תהיה הדרך הארוכה הביתה. והיא תהיה ארוכה, כי אני בשלילת רישיון, וכל המסע הזה, עם תיקים ומעיל וקלסרים, יהיה ברכבת, ובאוטובוסים, וצפוי גשם. הרבה גשם.

אבל בחלומי, לא נורא שאני בשלילת רישיון, לפחות אפשר להירשם על לוח המודעות ברשימה הקטנה של הנוסעים לתל אביב. הרשימה שתלויה ליד הלוח המגנטי הענק של סידור העבודה, זה עם המלבנים הקטנים, הצבעוניים, שתמיד נראים לי כמו עיר של נמלים עמלות.

בחמש בבוקר היו חברי הקיבוץ הרציניים והמרשימים באמת, אלו שעבדו בעיר הרחוקה, יוצאים למסעות הארוכים שלהם. אל התנועה, אל בית התק"ם, למקומות שרק מלהזכיר את שמם היתה ארשת של יראת כבוד ורצינות אופפת את השיחה כולה.

חלמתי שאני בשלילת רישיון. וכשהתעוררתי, הבנתי ששוב אני אדם מבוגר שאחראי לגורלו, ושהקיבוץ לא כאן כדי לסגור לי את הפינות המאתגרות. המסע לתל אביב, אם כן, יחל בעוד 3... 2...1.

מדהים כמה דיונים פנימיים וימים של היערכות משפחתית תובעת השתתפות של אם המשפחה בכנס במרכז הארץ.

"אני אסע באוטו שלי. כך אוכל לעבור בקלות בכל הנקודות במסע המתוכנן". "לא, רעיון גרוע, צפוי גשם כבד. את בטוחה שאת חייבת את הנסיעה הזאת? זה שלוש שעות לכל כיוון על הכביש, במקרה הטוב". "טוב, אני אסע ברכבת". "רעיון גרוע. את בטוחה שאת חייבת את הנסיעה הזאת?"

כשהייתי סטודנטית, אוניברסיטת חיפה הביטה עלינו מלמעלה, ממרומי ההר, והיתה רחוקה ומתנשאת ממש כמו שזה נשמע. אני הייתי מביטה עליה אז מלמטה, מהקיבוץ שליד הים. אז היתה הדרך למעלה חייבת לכלול נסיעה בטרמפים, ואני עליתי על כל סוגי הטרמפים האפשריים. נשבעתי לעצמי שכשיהיה לי רכב משלי, תמיד אעצור לטרמפיסטים.

את האהבה הראשונה שלך אתה תזכור לכל החיים. כך גם עם הרכב הראשון. פיאט אונו אדומה, שנת 86'. 6,800 שקלים לאחר התמקחות (לראשונה בחיי). כמה הייתי גאה על ההתמקחות הזאת, קיבוצניקית שלא מעיזה בכלל לדבר על כסף, אבל היי, הורדתי לו 1,200 שקל, קולטים?

גאווה ותחושת עצמאות כזאת לא הרגשתי מעולם. זאת, האדומה היפה, הקטנה ההיא - זאת שלי. לא של סידור רכב. שלי. עכשיו אין מקום שהוא רחוק מדי. ואני, שאת כל הארץ חרשתי מכיתה ט' ואילך באוטובוסים, ובאמת שבכל פינה בארץ נגעתי בימים ההם, אני ביום ההוא נפרדתי לשנים ארוכות מהרעיון הסוציאלי של תחבורה ציבורית.

ואז הגיע הכנס בתל אביב. אני אסע ברכבת, מחליטה לוותר על העצמאות המוחלטת שהתמכרתי אליה כל כך במהלך השנים. כן, אני מתכננת, אני אשב בקרון החמים עם המחברות שלי ואכתוב, ואישן בדרך. כן, בטח.

מכירים את זה שרעיון מתגנב לכם לראש ומהרגע שהוא מתגנב, זהו - אתם יודעים שהוא שם כדי להישאר? כבר בדרך לרכבת, מוקדם בבוקר שעודו לילה, אני מבינה שגם העצמאות שלי כאן כדי להישאר. האוטו שלי, מה פתאום לוותר עליו? בראש מורם, בזקיפות קומה, בגשם שוטף ובחושך מוחלט של חורף אמיתי, אני מתעלמת מכל נורות האזהרה ונכנסת בראבק בפקקים של יום חמישי.

כביש הסרגל מעולם לא היה ארוך כל כך, חשוך כל כך, רטוב כל כך. תל אביב כבר מזמן לא היתה רחוקה כל כך.

שלוש וחצי שעות מאוחר יותר, אני נוחתת במרכז העולם. בעיר שאין לה הפסקה, זאת שתמיד כשנוסעים לאורך רחוב הירקון שלה, נדמה שאף אחד בה לא עובד כי כולם בים.

בהשתאות אני מתיישבת בהרצאה לצד התל־אביבים האלה, שהכל נגיש להם כל כך, ואלוהים יעזור לי, כמה שהם תרבותיים לנוכח כל השפע הזה! רק לבחור, רק לצאת מהבית, והופ! אתה בתוך עוד סרט ועוד הרצאה, עוד הופעה ועוד מוזיאון.

כשהיינו קטנות, אמא שלי היתה לוקחת אותנו להצגות ולקונצרטים, הרבה שנים לפני שכולם נסעו לפסטיגל. משהו מהרצון הזה לשמר ולהקנות רק איכות לילדים שלי, הוביל אותי להישבע שלא משנה מה, הילדים שלי לעולם, אבל לעולם, לא יהיו בפסטיגל, ושאני אשקיע ואעשיר אותם בסוגה עילית בלבד.

אני גאה לומר שכמעט 15 שנות הורות, ואני בהחלט עומדת יפה בהחלטה להותיר אותם הילדים היחידים בבית הספר כדורי שלא יודעים איך נראה פסטיגל מבפנים. מה שכן, מאתגר מאוד להנגיש להם תרבות איכותית על בסיס קבוע. כאן בפריפריה, כדי להרגיש ולהיות תרבותי באמת, אתה די מוכרח לנסוע אל מעבר לאוקיינוס.

אבל בסוף האירוע התרבותי ההוא, שבשבילו נשארתי בעיר הגדולה, הזמר שאל אם אני חוזרת עכשיו לצפון, ואמר שהוא מקנא, ושאל אם מתרגלים לכל הירוק והיופי הזה, שרחוק מחוץ לעיר.

"האמת שלא, לא מתרגלים", עניתי בנימה קלה של התנשאות, ובכביש הסרגל - כשהעמק נפתח מולי, פסים זוהרים של שמש, שדות ירוקים ושמיים כחולים - שמחתי, והייתי גאה על כך שאני מהפריפריה.