קראתי בשבוע שעבר את הרשימה "דיסוננס בנייטיבי" (ידיעות הקיבוץ 14.6), בנוגע לממצאי המחקר החדש של משרד החקלאות (ופיתוח הכפר?), שלפיו ניתן לתכנן ולבנות עוד כ־160 אלף יחידות דיור, ובממוצע כ־190 יחידות דיור בכל אחד מ־835 המושבים, הקיבוצים והיישובים הקהילתיים במרחב הכפרי.

תוספת תושבים חדשים לישוב כפרי בכלל, ובוודאי לקיבוץ, כרוכה במגבלות ובחסמים, אך בעיקר בשינויים חריפים במבנה החברתי, הארגוני והכלכלי. צילום דוד דדה עינב

הנתונים מרשימים, וכנראה עומדים במבחן מסכי השרטוט והחישובים המתמטיים. אולם במבחן הביצוע, גם אם נפרוס אותם לכמה שנים, נראה שאין סיכוי גבוה לממשם. תוספת תושבים חדשים לישוב כפרי בכלל, ובוודאי לקיבוץ, כרוכה במגבלות ובחסמים, אך בעיקר בשינויים חריפים במבנה החברתי, הארגוני והכלכלי.

לדוגמה:
- בכמה קיבוצים עלולה כמות המצטרפים המתוכננת לעלות על כמות החברים הנוכחית.
- שיווי המשקל הקהילתי והחברתי עשוי להיות מופר אם אלה שיצטרפו לקיבוץ יעשו זאת ממערכת שיקולים שונה לכאורה מאלו של הוותיקים.
- לתוספת אוכלוסייה בהיקף המדובר נדרשת הכנת תשתיות הנדסיות (מערכות מים, ביוב, חשמל, תקשורת, דרכים וחניות) נוספות ונרחבות מהקיימות. לכך נדרש מימון רב, שאותו קשה לגייס במערכת הכללים שמכתיבים רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) והאוצר.
- באופן דומה, נדרשת הרחבת מתקנים ומבני הציבור: מוסדות החינוך מהגיל הרך ועד התיכון, מוסדות צריכה, שירותי תחזוקה למערכות הנדסיות המפורטות לעיל, מתקני בריאות, ספורט וכולי.


יש לציין כי דווקא במסגרת תוספת המגרשים לבנייה למגורים למגזר העירוני (כפי שדחף מפעל הוותמ"ל וגובתה על ידי ראש מטה הדיור) הוקצו ליישובים העירוניים סכומים העולים על מיליארד שקלים עבור כ־15 אלף יחידות דיור תחת השם "הסכם גג". הקצאה זו נעשתה לצורך מימון העלויות הנדרשות לביצוע התשתיות ההנדסיות והציבוריות.


הקצאה כזו אינה ניתנת ליישובי המרחב הכפרי: לא על ידי משרד החקלאות, לא על ידי המשרד לפתוח הנגב והגליל וכמובן לא על ידי רמ"י או האוצר.


ובכלל, מעבר להצהרות מהסוג של "מדיניות הממשלה בדבר צמיחה וגידול האוכלוסייה בפריפריה", גם כאן, הפער בין "אמר" ל"עשה" עומד במרחק של ת"ק על ת"ק פרסה. כל בר דעת מבחין כי מערכת הכבישים החדישה, התאורה לצידה, הזדמנויות התעסוקה והפרנסה, הבריאות, תשתיות התקשורת, התרבות וכולי - מתבצעות, אם בכלל, בפיגור של עשרות שנים בפריפריה לעומת המרכז. נתוני ההגירה השלילית או הצמיחה הדמוגרפית הנמוכה בפריפריה מוכיחים זאת כבר עשרות שנים.


פער כזה אינו מוסיף להיתכנות האמירות על מימוש הפוטנציאל התכנוני לתוספת אוכלוסייה ליישובי הפריפריה, המאפיינים רבים מיישובי המרחב הכפרי.


רמ"י רוצה כסף! וגם בנושא זה עולות כמה תמיהות:
משהו אינו מסתדר עם מדיניות רמ"י. הרי החלטות השיוך, החל מ־1996 ועד היום, מומשו בפחות ממחצית הקיבוצים. רובם נמצאים באזורי קו עימות ובפריפריה הרחוקה, שבהם מחירי המגרשים נמוכים ועליהם חלות הנחות מפליגות. בולט במיוחד חוסר המימוש בקיבוצים הפרוסים באזורי הביקוש, שבהם מחירי המגרשים עלו בתלילות (כיום כבר סביב ואף מעל מיליון שקלים למגרש) בעשרים השנים האחרונות. דווקא שם, התקבולים הצפויים למדינה בגין שיווק הקרקע ומיסוי מגוון היו יכולים להסתכם בכמה מיליארדי שקלים. והינה, משום מה "השיוך" תקוע ואיתו התוספת לאוצר המדינה.


נראה שנדרש הסבר אחר למדיניותם ולהתנהלות של רמ"י ושל האוצר (כיום חד הם). מבלי להיתפש להגדרות פוגעניות, נראה כי לראשי האוצר ורמ"י יש סיבות שונות ליצירת מצב זה. לא ניתן להסביר את חוסר הישגיהם במימוש השיוך של בנצי ליברמן, אורי אריאל ואחרים, אלה המיומנים והמנוסים כל כך בחיתוך פינות ובעקיפת חסמים חוקיים ואתיים (עיין ערך פעילותם ברחבי יהודה ושומרון).


להערכתי, יש סיבות עמוקות מאוד להתנהלות הנהגת המדינה בכל הקשור ליישובי המגזר הכפרי. ייתכן שהן קשורות למצב הפוליטי, להתנהלות מול המגזר היצרני החקלאי (פערי תיווך, יבוא מתחרה, מגבלות מים וכולי) או אף לייצור התעשייתי, המוכוון ברובו לאזורי תעסוקה חיצוניים, ולא לשטח המחנה. סיבות אלו הן כנראה הגורמות לכישלונות, לעיכובים ו"להישגים" הצנועים של הנהגות תנועות ההתיישבות בנושאי הבנייה, הקליטה, השיוך ועוד.


כיום, מחוסר ברירה ובגין יחסי הכוחות הפוליטיים וחולשה תדמיתית מסורתית כלפינו בציבור, תקיפה נגד מצב זה אפשרית בערוץ המשפטי בעיקר - כפי שעושה עמותת אדמתי, האוספת מידע, מנתחת אותו ומציגה הצעות - אך גם על ידי חבירה לגופים פוליטיים וממלכתיים. פעילות זו מוגבלת ביותר בגין מחסור באמצעים כספיים וחוסר הסכמה מצד הנהגות התנועה והממסדים כלכליים שלהן. אלו מנהלות מאמצי מו"מ, תחינה, שחיקה, הקרבה והקצאת כספים ומשאבים ארגוניים, המצטיירים לא פעם כמאמצים פתטיים. ניצול משאבים הקיימים במשביר המרכזי, בניר שיתופי ובעתיד סמינר הקיבוצים - היה מאפשר את פעילות התקיפה המוצעת.


אולי מתישהו ישתנה מצב זה ותינתן הזדמנות לגישה חדשה, אחרת.


גילוי נאות: הכותב הוא יו"ר עמותת אדמתי לשעבר