תמר רבינוביץ'. "את חיי אני חייבת לרופאת הנשים שלי" | צילום: עינת נתנאלי

בספטמבר עלה אוריה לכיתה א'. בעוד חודש הוא יחגוג יום הולדת 6, וגם אני אחגוג איתו.
לפני שש שנים מיששתי אותו, גוש בשד ימין, במקלחת שגרתית. בטן של חודש תשיעי. הרגשתי את הגוש בכל יום, במשך שבועיים, בעודי מחכה לתור לרופאת הנשים. חשבתי לעצמי: זה כלום, אני אבקש ממנה למשש והיא תגיד שאין שם דבר.

הרופאה שלי לא חשבה שזה שום דבר. היא שלחה אותי מייד לאולטרה־סאונד ולביופסיה. התשובות הגיעו כעבור יומיים. הלידה, בזירוז מלאכותי, הייתה כעבור ארבעה ימים. ארבעה ימים ארוכים שבהם אני מנסה לעכל מה קרה ומה הולך לקרות; מסתובבת עם בטן ענקית והרבה דמעות הזולגות כל העת ללא שליטה, דמעות שהפעם אינן קשורות להורמונים המושמצים של חודש תשיעי.

אוריה הוא ילדנו השלישי. ילד מצחיק, מקסים, חייכן, חכם ובעל חוש הומור מפותח. את כל זה אומרים עליו כל מכריו ואוהביו הרבים. את מה שאני חושבת עליו אי אפשר להעביר למילים. אוריה נולד בתקופה חשוכה מאוד בחיי ובחיי משפחתנו, ומאז הוא מאיר לנו את חיינו.

השנה הראשונה לחייו הייתה גם השנה הראשונה לחיים החדשים שלי ושל כולנו בטריטוריה לא מוכרת. אני - החזקה, הספורטיבית, זו שתמיד מתקתקת הכול, עובדת, דואגת לילדים, מזמינה חברים - פתאום הופכת לנטל, לחלשה, לכזו שצריך לדאוג לה ולעזור לה. ובתוך כל זה יש ילדים קטנים. תומר בן 4 וקצת, עלמה עוד לא בת שנתיים ואוריה תינוק בן יומו.

את אוריה לא הנקתי. את אחיו ואת אחותו הנקתי בקלות ובשמחה גדולה. אני מייבשת את החלב מייד לאחר הלידה, כי שבועיים לאחריה אני נכנסת לניתוח להסרת הגידול הממאיר. מייד אחר כך מתחילים הטיפולים הכימותרפיים.

ובמקום לבלות בחופשת לידה ולטייל עם בני הקט שזה עתה נולד, מסיע אותי בן זוגי ליאור לטיפולים הכימותרפיים ומטפל בי בין טיפול כימותרפי אחד למשנהו. כאבים, חולשה, שיער שנושר - ואמא שלי היא זו שמטפלת בתינוק בימים שבהם איני מסוגלת; מטיילת איתו, משחקת איתו, מחבקת אותו במקומי. והקשר בין סבתא אסנת ואוריה חזק, מקסים ומיוחד מאוד עד היום.

מנצחת בכל בוקר מחדש. "אני כאן כדי להמשיך ולראות את ילדיי"

ובסוף השנה הקשה הזו - עוד ניתוח. כריתה ושחזור של השד. והמחשבות. מי אהיה? איך איראה? ומה אני אומרת לילדים על זה שאני לא יכולה לרוץ ולהשתולל איתם, להיכנס לים ולבריכה שאני כה אוהבת? אבל המחלה לא ניצחה - לא במלחמה וגם לא בקרבות הביניים. אני מתבוננת לאחור, עוברת על התמונות של השנה ההיא, ואני לא רואה אישה חלשה. והרי כך בפירוש אני זוכרת שהרגשתי. אני רואה אמא שלא ויתרה, אמא שנסעה עם הילדים לבריכה ולים; טיולים עם המשפחה; ארוחות חג אצלנו בבית; ומעל הכול - תינוק אחד שגדל להיות ילד שמח ומאושר.

את חיי אני חייבת לרופאת הנשים שלי ד"ר אורלי שושני, שליוותה אותי בהיריון ומאז ממשיכה לשמור איתי על קשר בכל יום הולדת ובכל ראש שנה. היא שולחת לי ברכות ומתעניינת בשלומי, ואני שולחת תצלומים של הילדים הגדלים. היא זו שמיששה ולא שלחה אותי לדרכי באמירה שמדובר בבלוטות חלב. הגילוי של הגוש אז - עדיין בהיריון ולא לאחר לידה - הציל את חיי. לו הייתי מחכה ומתחילה להניק, ייתכן שאז באמת לא היה ניתן להבחין שמדובר בגוש קטן.

השנה המטלטלת שעברנו, משפחתי ואני, הייתה מאתגרת אבל גם הניעה אותנו לפעולה. השינויים האישיים בחיי, ההתפתחות המקצועית והרוחנית שאותה עברתי - הם תולדה ישירה של הסרטן הזה.

וכאילו לא היה די בכך, ואולי משום שהמערכת הפנימית דרשה כיוונון נוסף, לפני כשנתיים, לכבוד יום הולדתי ה־40, שוב הרגשתי גוש קטן - הפעם בבלוטות בבית השחי. באותו צד כמו בפעם הקודמת. גם הפעם היה הגילוי מוקדם. הבדיקות שאני עוברת בכל חצי שנה איששו את החשש. בלוטות סרטניות. שוב ניתוח, והפעם בתוספת הקרנות. שוב תקופה של החלמה, של חולשה, של עצירת החיים ושל דרך חדשה שבה רק התחלתי לצעוד את הצעדים הראשונים.

חזקה יותר מאי-פעם. "מרגישה את הספורט כתרופה שריפאה ומרפאת לי את הגוף ואת הנפש"

אני מעיזה להגיד שהסרטן שלי השפיע על אהוביי, על אוהביי ואפילו על מכריי. בריאות הפכה לדבר החשוב בחיי. הבריאות הפיזית והבריאות הנפשית. מצאתי חברים חדשים וטובים, חברויות שנוצרו בגלל הסרטן. מצאתי דרך חדשה בחיים והפכתי למאמנת כושר ולמטפלת באמצעות ספורט.

בכל בוקר - כשאני קמה מוקדם, לובשת בגדי ספורט ויוצאת אל החשיכה - אני מרגישה עוד ניצחון קטן. כל משקל שמועמס באימוני קרוספיט על הכתפיים - עוד נצחון. וגם בכל פעם שאוריה עולה על האופניים וטס במדרכות של הקיבוץ - מאושר, שר שירים ונהנה מהרוח ומהמהירות.

האהבה והזוגיות התחזקו לאין שיעור. המבט של ליאור בעיניים שבועיים לאחר ניתוח הכריתה - הוא מבט שראיתי בו אהבה גדולה, מבט המלווה אותי בתוכי מאז. אני ממשיכה בדבקות לעבור בדיקות תקופתיות בכל חצי שנה, וממשיכה לקחת תרופות בהתאם להוראת האונקולוגית אף שתופעות הלוואי הן קשות ביותר.

אני עושה ספורט, הרבה מאוד ספורט - קרוספיט וריצה. אני חזקה יותר מאי־פעם ומרגישה את הספורט ממש כתרופה שריפאה ומרפאת לי את הגוף ואת הנפש. אני יודעת שהגילוי המוקדם הציל לי את החיים, ואני כאן כדי להמשיך ולראות את ילדיי ובהם את אוריה - שנולד בתוך החושך ומאיר את העולם.