בי"א בתשרי תש"ז (6 באוקטובר 1946) – התקיים המבצע ההתיישבותי הגדול של עלית 11 נקודות התיישבות ברחבי הנגב. דוד בן גוריון רצה להקים 22 נקודות התיישבות, כדי להבטיח שהנגב ייכלל במפת המדינה היהודית, לנוכח מגמת האו"ם לחלק את ארץ ישראל ולהקים "שתי מדינות לשני עמים".

הדרגים הגבוהים הבינו שזאת לא מלחמת ששת הימים. חיילים ביום כיפור, צילום: רון אילן, לע"מ

הגזברים תמיד גורסים שאין מספיק תקציב וכך אכן טען אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית באותם ימים, ולכן הוחלט להקים 50% מתכניתו של בן גוריון.

בשנת 1946 הייתי מזכיר פנים של קבוצת הצופים ב' – בארות (היה זה איחוד של צופים, נוער עובד ועולים מעיראק) שישבה כפלוגות עבודה במושבה החקלאית גדרה. פלוגות עבודה של בוגרי תנועות הנוער היו שלב מעבר להתיישבות, עד שנקנתה קרקע ואורגן תקציב מינימלי לצורך העלייה על הקרקע.

ערב יום הכיפורים, 5 באוקטובר 46', הגיע אליי נציג של המרכז החקלאי (מסגרת שאיחדה את המושבים והקיבוצים הקשורים להסתדרות הכללית) ומסר לי בשם אברהם הרצפלד (יו"ר המרכז החקלאי) בסודי סודות, כי במוצאי יום כיפור תגיע לגדרה משאית ותיקח קבוצה ראשונה של חברים לצורך עלייה לנקודת התיישבות בנגב.

למה בסודי סודות? כי בארץ שלט המנדט הבריטי שמאז 1939 הנהיג מדיניות אנטי ציונית נחרצת הכוללת איסור על עליית יהודים לארץ, על קניית קרקע ועל התיישבות חדשה.

את המבצע הגדול תארגן ההגנה, נאמר, וחברים מההתיישבות הוותיקה יסייעו לחברים הצעירים בהקמת היישובים. נאמר לי להכין רק 25 חברים וחמש חברות לצורך ההתיישבות שלנו.

כל יום הכיפורים, שחל בשבת, עסקתי בדיווח לחברים ובהכנת רשימת נוסעי המשאית. הייתה זו משימה קשה ורגישה. עשיתי לעצמי פרוטקציה להיות בין המתיישבים הראשונים. לכן לא אשכח את יום הכיפורים ההוא.

במוצאי יום הכיפורים הגיעה המשאית שהובילה אותנו לקיבוץ בארות יצחק בפאתי הנגב, ומשם הלכנו ברגל לנקודת היישוב העתידי. השם הערבי של הגבעה היה נחביר, והקיבוץ נקרא על שם ברל כצנלסון – קיבוץ בארי.

מדוע הגעתי לחצרים? בקיבוץ המאוחד של אותם ימים התפתח פילוג אידיאולוגי ופוליטי. מפלגת פועלי ארץ ישראל שבראשה עמד בן גוריון התפלגה ולאחר מכן התפלג גם הקיבוץ המאוחד.

אני לא קיבלתי את עמדותיו של יצחק טבנקין שהתנגד להקמת מדינה יהודית לאלתר, אם הדבר מחייב ויתור על שלמות הארץ. הפתרון של טבנקין היה אז מנדט בינלאומי.

כמו כן לא קיבלתי את ההשקפה שיש קשר ערכי בין הקומונה הארץ ישראלית לבין הקומוניזם בברית המועצות. וכך המפא"יניקים של בארי עברו ברובם לחצרים ונאמני הקיבוץ המאוחד (שהשתייכו כבר למפלגת הפועלים המאוחדת – מפ"ם) עברו מחצרים למעגן מיכאל.

6 באוקטובר 1973. 27 שנים בדיוק לאחר עליית 11 הנקודות לנגב ו-25 שנה לאחר כיבוש באר שבע. ביום כיפור בשעה שתיים בצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה כללית ומתואמת על ישראל בסיני וברמת הגולן. בין היתר, כעשרת אלפים חיילים מצרים צלחו את תעלת סואץ בגל התקיפה הראשון ונאחזו בגדה המזרחית שהייתה בשליטת ישראל.

היסטוריונים כותבים שמלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה – אך לא כך עבורי. כאשר כיהנתי כמזכיר מפלגת העבודה בין השנים 1974-1972 (בין סגנות שר החינוך לשר החינוך והתרבות) וגולדה מאיר הייתה ראש הממשלה – כיהנתי גם כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כדי להתמצא בנושאים מדיניים וביטחוניים ולא להסתפק בשיחות במטבח של גולדה.

והנה בחודש מאי 1973 הייתה הערכות רבת היקף של צבאות מצריים וסוריה לאורך גבולות ישראל – אך שר הביטחון משה דיין וראש אמ"ן אליהו זעירא טענו שצבאות ערב לא יעזו להתגרות בצה"ל ושמדובר בתרגיל.

אין להניח, בהתחשב ביחסי הכוחות ובעיקר של חיילות האוויר – שתפרוץ מלחמה בשנים הקרובות. "זה תרגיל בלבד", חזר והדגיש ראש אמ"ן דאז. אני, הטירון בוועדה, גרסתי שכוונת מדינות ערב למלחמה וגם אם אין הדבר כך, חובה לגייס את המילואים לאלתר לנוכח ההתגייסות הערבית.

ואכן קיבלו את דעתי. מילואים גויסו, מלחמה לא פרצה ואצבע מאשימה הופנתה כלפיי על בזבוז כספים רחב היקף ומיותר. טענתי להגנתי שבזכות גיוס המילואים שלנו נרתעו צבאות ערב מלממש את כוונתם לפתוח במלחמה בהפתעה.

כאשר באוקטובר שוב גויסו צבאות ערב בהקף מלא ונערכנו לאורך הגבולות חזר ראש אמ"ן וטען שחוזרים על התרגיל. הפעם דעתו התקבלה ורק בישיבה מיוחדת של הממשלה בערב יום הכיפורים התקבלה החלטה על גיוס מילואים חלקי.

כאשר הרמטכ"ל דוד אלעזר דרש גיוס מלא, דיין הציע לגולדה להסתפק בגיוס שתי אוגדות בלבד. ולי אמרו "אל תטעה פעם נוספת". הלוואי והייתי טועה. לכן לא אשכח גם את יום הכיפורים של אוקטובר 1973.