דברים שמעולם לא עשיתי:
לא עשיתי את הטיול הגדול של אחרי הצבא. נפאל פה, תאילנד שם, נגיעות אירופה? לא. לא נחשב.

כשנקרעים לנו השרוכים, או כשאבא צריך סכיני גילוח, אז הולכים לאספקה. צילום: משה מילנר, לע"מ

לא גרתי בתל אביב. הכי עיר ברזומה שלי היתה פרדס חנה. פרדס חנה, כן? אפילו רמזור לא היה שם בימים ההם.

לא מלצרתי. מעולם. בדיונים ביני לבין עצמי ידעתי שחסר לי הפרט הזה בקורות החיים. ולא, "זה רק לצמחונים" בהגשה של צהריים בחדר האוכל בקיבוץ לא תופס לסעיף הזה. וגם לא הנחת מגשי אוכל מול קצינים זקורי חוטם בתורנות חדר האוכל בטירונות. לא היתה שם אופציה לטיפ בעבור החיוך היפה שלי? אז לא. לא נחשב מלצרות.

והכי לא? הכי מעולם, אבל מעולם, לא גנבתי, לא סחבתי, לא פילחתי, לא פרצתי. לכלבו, לאספקה, למרכולית, לאקונומיה, לסנדלריה, לחדר המטפלת, לחדר השומר, למרפאה, לשום מקום שהיה לו מנעול על הדלת והיה חסום בפנינו שלא בשעות הקבלה. טוב, רגע. בעצם היה הלילה ההוא, בבריכה. לא משנה. אפילו לא בזוקה.

בימים שלכלבו קראו אספקה, בשיא פריחתו הוא היה מעוז הגבורה של בני הנעורים, מבחן האומץ האמיתי, ויסלחו לי המדריכים שלנו שחשבו שכל העניין של מעבר מילדות לבגרות קרה על גשר החבלים במפגן האש של שנת הבר מצווה.

בואו נתעכב רגע על השם ההוא - אספקה. מה שצריך, יש לנו כאן. אבל באמת, רק מה שצריך. אל תגזימו עם ה"צריך" הזה. אתם לא באמת צריכים דברים, לא באמת חסר לכם משהו (חוץ מלפעמים שרוכים, שעווה, אסימונים, אבל ממש בקטנה).

היה משהו בשם הזה. מצד אחד, סגפני ולא מושך בעליל; ומצד שני, הו! המסתורין! מה יש שם, במדפים מלאי הקרטונים בחדר האחורי? מה מתחבא שם, בכוך הזה? ונוספת על כך הידיעה שפעם, בראשית ימיו, היה הבניין הזה בכלל המקלחת המשותפת. אילו רק יכלו הקירות לדבר.

הקיבוצניקים לא חיכו לקירות שידברו. "אני רק שאלה", אני שואלת בקבוצת המיקוד של הקיבוצניקים בפייסבוק (26,474‏ חברים בקבוצה נכון למועד כתיבת הטור). "ספרו לי על הפעם המגניבה ההיא שבה פרצתם לכלבו של הקיבוץ". עכשיו זה הרגע שאבא שלי נע באי־נוחות בכורסה הפרחונית שהוא הכי אוהב לשבת עליה עם העיתונים שלו.

פרח שלי? על מה היא מדברת? אצלנו לא היו פורצים לכלבו. תראו. שאלה כזאת לשאול חבורה מרוכזת של קיבוצניקים, זה בדיוק מה שמצוי במילון תחת הגדרת "להתפרץ לדלת פתוחה". לא, לא מדובר על עבריינים מועדים. לא על אנשי שוליים, לא על רדיקלים אקטיביסטים. אלה אנחנו, כולנו.

הסיפורים מצחיקים מאוד, אם יורשה לי להניח בצד לרגע את הביקורת על המעשים עצמם. אבל מה הקטע, אני שואלת את עצמי. איך ייתכן שאנשים רבים כל כך, טובים כל כך, שכאמור אינם אנשי שוליים, יספרו? בהתחלה בחשש, ואחר כך כאילו נפרץ שם סכר, וסיפורים על סיפורים על סיפורים, והכל היה אצל כולם. כאילו חלק אינטגרלי מהתרבות הקיבוצית. איך ייתכן?

כדרכי, אני פונה אל מדף הזיכרונות, שם בדרך כלל נמצאות לי התשובות.
תמונה ישנה באלבום. נתי בחצאית סקוטית ירוקה כהה, גרביונים אדומים ונעלי סירה לרגליה, חנוטה בחולצת גולף צמודה ומעליה וסט קטיפה.

נתי, ללא כל ספק, היא ילדה עירונית. וקובי, אח שלה, במכנסי הקורדרוי ובסוודר המעוינים שלו, עירוני להפליא גם הוא. "בחינם?!" הם פותחים מולנו בתדהמה עיניים עגולות נרעשות ופה שמסרב להיסגר. "באמת זה בחינם?!"

חינם, אנחנו מגלגלות על הלשון את המילה

הזרה, הלא מוכרת. לא שמענו אותה ועליה בבית שלנו, גם לא בבית הילדים, בחדר האוכל או על המדרכות בדרך למכבסה.

חינם. מי את, מילה שהתגלגלה ובאה אל פתחנו ברכב הפרטי של ההורים של נתי וקובי, במורדות הכרמל? מילה שפתחה לנו פתח אל העולם ששם, מעבר למטעי הבננות, הפרדסים, שדות הכותנה והתירס. מי את, מילה שאולי גם המילה כסף קשורה אליה?

הם דיברו על האספקה. אנחנו הסברנו שכשנגמרים האסימונים, או כשנקרעים לנו השרוכים, או כשאבא צריך סכיני גילוח, אז הולכים לאספקה ולוקחים מה שצריך.

ורבקה או בתיה, ולפעמים גם תרצה, מחשבות במהירות את מה שיצא ורושמות בפנקס העור בצבע בורדו, עם השם והמספר של אבא ואמא. ואנחנו, גדולות וחשובות, יכולות אפילו לחתום שם ליד את שמנו. וזהו, קנינו (או משהו כזה). "אז חינם, לא שילמתם", הם אישרו לעצמם. ולנו.

להכיר את "חינם" זה להכיר גם את "כסף". ואנחנו הקיבוצניקים, דווקא אנחנו שכל חיינו עבדנו, בימים ההם לא נקשר הקשר הסיבתי שבין עבודה ותמורה, עבודה וכסף, כסף וקניות, קניות וכלבו. אספקה.

"סתם כדי להפיג שעמום, ואולי כדי להכניס איזה ממד של סכנה לחיי הבועה שלנו", ענה אחד הנשאלים בסקר הווירטואלי שלי לשאלה ההיא. ואולי בגלל זה אף אחד לא מרגיש אשם. היינו ילדים, וזה היה מזמן.

ועכשיו לכי תרביצי תורה בילדים שלך כשהם עושים את השטויות שלהם, של גיל ההתבגרות. איש אחד חכם אמר לי פעם שהחיים מלאים בשיעורים, ורק חשוב שתמיד יהיה לנו כסף לשלם עליהם. זאת היתה עצה טובה, שווה זהב. אין ארוחות חינם.