באלבום של ההורים שלי מהימים שלפני שנולדנו, יש תמונה שאני אוהבת מאוד. פורים בקיבוץ. הם יושבים למרגלות הבמה בחדר האוכל, על הרצפה. קצת מחופשים ובעיקר מאופרים, מוקפים חברים, כולם שם צעירים נטולי דאגות, כולם שם יפים.

זאת אולי ההוכחה היחידה שיש בידיי שהתקיים אי־פעם החיבור המשולש שבין פורים, כיף וההורים שלי. אין עדויות נוספות, לפחות לא כאלו שאני זוכרת, לכך שהמשוואה הזאת התקיימה שוב בהצלחה, ושההורים שלי חגגו פורים. אגב, אני מאמינה שאמא שלי תכחיש ותגיד שפורים זה חג נהדר ושהיא תמיד חגגה אותו ועדיין חוגגת, ואבא שלי יגיד שאני לא טועה.

אולי ההוכחה היחידה שיש בידיי שהתקיים אי־פעם החיבור המשולש שבין פורים, כיף וההורים שלי

כחוט השני, כמו העברה בין־דורית במיטבה, גם אצלי לא נרשמה מעולם התלהבות יתרה מהחג הבעייתי והמורכב הזה (בואו, חג נורא). עם זאת, אני דווקא זוכרת את עצמי כילדה קצרת נשימה מרוב התרגשות, ברגע הסבב המכריע שבו נדרשנו כולנו, בבית הילדים, להודיע למורה שלנו למה נתחפש השנה. משהו כמו חודשיים לפני החג, לכל המאוחר, חייבת היתה ההחלטה להתקבל, שהרי עכשיו מתחילה העבודה האמיתית על התחפושות. שם במתפרה, במקום שבו חלומות מתגשמים.

ואני תמיד תהיתי איך יתגשמו החלומות שלי, ותמיד מרוב התרגשות, במאני טיים שכחתי מכל הרעיונות הטובים, והייתי ממחזרת רעיונות של אחרים - אם לדייק, של אחותי הגדולה והיצירתית ממני בהרבה. תמיד בסוף הייתי מאוכזבת, תמיד הרגשתי שהתחפושת שלי היא ליד ואף פעם לא הדבר האמיתי, תמיד הרגשתי מתחפשת לנהנית. ורק למסיבות פורים הסוערות בחטיבה נטיתי חסד, אבל אז לא באמת היה צורך אמיתי להתחפש. אם לדייק, כמה שפחות - טוב יותר. אני לרגע מתעכבת על מסיבות החשק של החטיבה. זה רק אני זוכרת שהאלכוהול זרם שם כמים ושזה היה לגמרי בחסות, ברשות ובאספקת הקיבוץ? מישהו בכלל זוכר מה הלך שם, או שכולם היו שיכורים מכדי לשים לב?

בחזרה לימינו אנו. הילדים שלי, גנטיקה לא מאכזבת שהם, ממשיכים את המסורת המשפחתית ומקפידים לתכנן תחפושות במהלך השנה ואז לא להתחפש כשמגיע הרגע, לנוחיותם הרבה של הוריהם. היו שנים שדווקא ניסיתי להיות אמא מגניבה כזאת, שמעודדת את הילדים ללכת על זה בכל זאת, ובראבק. איכשהו ברגע האחרון היינו נגררים לעפולה, להתארגן על אביזרים לתחפושת. רק להיזכר בזה מכניס אותי לסטרס. הצפיפות בחנות התחפושות, תמיד לא מוצאים מה שרוצים, תמיד מתפשרים בסוף, תמיד הכל סיני, מפלסטיק, מתפרק עוד בדרך הביתה. תנשמי, תנשמי, מי צריך את זה?

בהיותי אדם שמשתדל לשמור על אופטימיות, אני בכל זאת משתדלת לראות את הדברים הטובים. כי פורים השנה, דווקא יש לו גם כמה דברים שאפילו אני יכולה לחבב. אז כן חברים, אני בעד משלוחי מנות, והכי אני בעד הפורמט של משחקי גמדים וענקים. כן, ההוא מהקיבוץ של פעם, אלא שאז עוד היו כולם צעירים, יפים ומלאי אנרגיות, והמשחק נמשך על פני שבוע שלם. שבוע גמדים. כיום הפורמט מצומצם בהרבה, משלוח חד־פעמי, וזה די והותר.

עכשיו תראו. בסוף־בסוף אני הבת של אמא שלי, מפיקה סדרתית אוהבת אדם ואקשן. וכך, למרות יחסיי האמביוולנטיים עם החג הזה, אני מוצאת את עצמי עומדת, שוב, מאחורי הפעלת משחק גמדים־ענקים, באחת הקהילות האהובות עליי, לא משנה איזו. יש שם, בקהילה הזאת, די הרבה קיבוצניקים, מכל הארץ. הם כמובן מכירים מבית ויודעים איך זה עובד, ולמרבה ההפתעה משילים את הציניות ואת ה"מה יגידו" המובנה, משתפים פעולה בשמחה ולוקחים חלק פעיל.

למתבונן מהצד, אנחנו נראים כמו ילדים בעייתיים. ואף על פי שלרוב אכפת לי "מה יגידו", הרי שהחלטתי לאמץ את המוטו המקסים של חג פורים, "ונהפוך הוא". משנכנס אדר אני מתעלמת מאלו שיגידו, ומאמינה בכל ליבי שחלק מהעניין בפורים הוא לצאת מעורנו הקיבוצניקי המחוספס ולהיות לרגע ילדים, שעושים שטויות, שמשחקים. יש כאלו שמתחפשים, יש כאלו ששולחים משלוחי מנות של גמדים וענקים. אני מאלו.

ועכשיו, רגע לפני סיום, אני מנצלת את קשריי האישיים עם עורך התוכנית "ד"ש עם שיר פינת ידיעות הקיבוץ", ומבקשת למסור ד"ש מעל במה זאת. ובכן, יש איש אחד, בקיבוץ גבעת ברנר, שקוראים לו טל סמל, ובחג הזה, בקבוצה ההיא, אני הגמד שלו. אז טל, שומע? רציתי לאחל לך, ולמעיין ולאורי שלך, המתוקים, שיהיה לכם פורים שמח ומרגש.

ואשר לי - השנה אולי, ונהפוך הוא, אני בכל זאת אצא את הבית בערב פורים, ואלך למסיבה, תחפושות והכל. אולי. הרי כמו תמיד, גם השנה יש לי יופי של רעיון לְמה להתחפש. אולי הפעם.