חמש שנים אחרי "צוק איתן", ובעיקר אחרי השנה האחרונה, יש רק דבר אחד שאני באמת מתחרט עליו, ורק לקח אחד חשוב לכל מי רוצה לנהל מאבק ציבורי.

אל תברחו מהעיקר, אל תתנו לעצמכם להתעסק במה שאפשר להשיג ובמה שדחוף במקום בחשוב, כי אם לא פותרים את הבעיה הבסיסית זה יתפרץ שוב, ושוב, ושוב, ורק יהיה יותר גרוע.
כשצוק איתן הסתיים הייתה שעת רצון. אפילו ביבי מלמל משהו על חלון הזדמנויות מדיני. האווירה הייתה של כישלון, שצריך למצוא דרך אחרת.

בר חפץ. אל תתנו עוד ועוד אקמולים לגוסס

כשהקמנו את התנועה לעתיד הנגב המערבי, היו אלה שרצו להתעסק בפתרון (הסדר כזה או אחר), והיו אלה שרצו בביטחון ובחיי היום-יום. אותה דילמה אפשר להשליך גם על ראשי הרשויות ועל כל האזור.
ומהפחד להיות פוליטיים, מהפחד להיות מתויגים, מהחלום שאולי איך שהוא בכל זאת יהיה בסדר, מהרצון באהבה ובסימפטיה - כולם נטו לברוח; לעיסוק במיגוניות, באמצעים לגילוי מנהרות, בתקציבי חוס"ן, בהקלות מס, בשהייה של חיילים ביישובים, בבניית בתי ספר ממוגנים, בתשתיות ליישובים, בכתיבת תוכניות פינוי, ובמה לא.

וכן, היו שלוש שנים וחצי של שקט יחסי (אבל כל מי שלא טמן את ראשו בחול ידע שזה יתפוצץ) והיה נוח לברוח. למה לריב עם הממשלה כשצריך אותה לתקציבי פיתוח, למה לנקוט עמדה כשיש כאן אנשים שחושבים אחרת.

אז אני מתחרט שלא עמדתי כאן על הרגליים האחוריות ולא צעקתי כל הזמן שכל השאר לא חשוב. אני מצטער שגם אני ברחתי הרבה פעמים למקומות לא רלוונטיים.

אז היום בונים כאן בית ספר חדש, צפוף ומלא בטון, רק כי הילדים חייבים להיות כל הזמן במרחק ניתור לשטח מוגן. מוציאים עשרות מיליארדים על תוכניות מיגון גרנדיוזיות, קוצרים שדות מוקדם מדי כי פוחדים מבלונים, ובכלל בעיקר יורדים מהפסים.

אז כן, כשאתם מנהלים מאבק תתעקשו לפתור את הבעיה היסודית שבגללה הכול נגרם, אל תתנו עוד ועוד אקמולים לגוסס. אל תפחדו להיות פוליטיים, אל תפחדו לעורר התנגדות, כי כשכולם מחבקים אתכם – סימן שמשהו אתם עושים לא טוב.