א. – כל יהודי טוב צריך להתחתן רק עם יהודייה.
ב. – חבר שלי יהודי, ונשוי באושר לגויה חמודה.
א. – נו, אז יהודי טוב הוא לא, אפילו אם כיכב בסדרות טלוויזיה.

עדיף לא ליפול. צילום המחשה: שאטרסטוק

זוהי דוגמה לסוג נפוץ של דיאלוג בין א' ל־ב', תוך כדי ניסיון להכריע בדיון או לנצח בוויכוח. הוא קרוי על שם מקורו הסקוטי:
א. – כל סקוטי אוהב בירה.
ב. – אבל אבא שלי, שגם הוא סקוטי, לא אוהב בירה בכלל.
א. – נו באמת, שום סקוטי אמיתי לא היה מתנגד לכוס בירה.

כולנו משתמשים בדפוס הטיעון הזה, למרות המודעות למופרכות שלו. הרי עוד דוגמאות:
א. – לכל קיבוצניק יש הלוא רישיון לטרקטור.
ב. – הבן שלי קיבוצניק, ואין לו.
א. – אז הוא ודאי לא קיבוצניק אמיתי. אולי אתם משפחה נקלטת?

וגם:
א. – לכל הנשים יש דחף רכושני בלתי נשלט לנעליים.
ב. – אבל לאחותי יש רק שלושה זוגות, כולל נעלי בית.
א. – ואתה בטוח שהיא אחותך ולא אחיך?

ועוד:
א. – אי אפשר להיות גם שמאלני וגם אוהב ארץ ישראל.
ב. – אבל הינה, אני אוהב מאד את ישראל ושמאלני שלם.
א. – אז אתה לא ממש אוהב את ישראל, או לא ממש שמאלני.

וגם:
א. – כל גבר אמיתי אוהב ומבין במכוניות.
ב. – באמת? יש לי חבר שלא מבדיל בין מרצדס לסוסיתא.
א. – אז הוא כנראה לא ממש גבר. שיבדוק את כרומוזום Y שלו.

ועוד:
א. – סבים טובים צריכים להיות זמינים תמיד לטיפול בנכדים.
ב. – למה? הינה השנה נסענו לחודש לחו"ל. שיסתדרו לבד קצת.
א. – אז אתם לא באמת סבים טובים אלא אם כן הבאתם מתנות שוות.

אני יכול להביא עוד מאלה, אבל נראה לי שזה כבר יוצא מהאף אפילו לסבלנים שבכם. אז הבה נסכים לפחות שזה דפוס טיעון חביב, אפילו משעשע לעיתים, אבל לא ממש מחזיק מים.

בעניין דומה, אבל אחר: לעיתים אני נופל בעצמי קורבן להטיות שאני מודע להן, אבל קשה לי לפעול לפיהן. למשל, זו הידועה בשם "הטיית ההשקעה".

אם קראתי 200 עמודים בספר (ברוב הספרים כיום זה נחשב פחות מחצי), והוא לא מצא חן בעיניי, השכל הישר אומר שצריך פשוט להחזירו למדף, או לספרייה, אבל אז אנחנו (גם אתם?) אומרים לעצמנו: כבר השקעתי חמש שעות, לא חבל לזרוק אותן לפח? אם אמשיך עד הסוף, לפחות ארגיש שהן לא בוזבזו לשווא.

כך גם עם השקעה בעסק שממשיך להפסיד - שהקיבוץ יזרוק לפח את שני המיליון ששמנו בו? ואפילו בנושא הנסיגה מהשטחים - בנים רבים כל כך נהרגו במלחמה עליהם, אז עכשיו נחזיר? הם נהרגו לשווא?

ההטיה הזאת מביאה אותנו להמשיך עם הספר, עם העסק הכושל או עם המדיניות שכבר איבדה את טעמה אבל איננו מסוגלים לוותר על השקעתנו בה, אף על פי שהגמד הרציונלי, זה שבאחורי המוח, מודע לכשל שבזה.

אנו נופלים לעיתים גם בהטיה הקרויה "הטיית הזמינות". אני יודע, או לפחות יכול לברר זאת בקלות בגוגל, שמסוכן יותר סטטיסטית לנסוע בכביש מאשר לטוס, או שיותר ילדים נפגעו מנפילה ממרפסת הבית מאשר ילדים שהושארו ברכב סגור, אבל כלי התקשורת וכל הפוליטיקאים והמומחים עוסקים כיום ומעלים הצעות בעניין מניעת תאונת טיסה או שכחת ילדים ברכב.

עד כדי כך, שאם תעזו לומר "תעזבו אותי, כי במונחי עלות־תועלת זה שולי יחסית, אז כדאי שתתעסקו במה שקורה הרבה יותר" – תיחשבו חסרי רגישות או אפילו אויבי הציבור. אז אנחנו מוותרים וזורמים עם ההמון.

אומנם עדיף, מכל בחינה, ליפול בהטיה כזאת מאשר ליפול ממרפסת, גם אם אינך ילד, אבל עדיף יותר לא ליפול – לא בזו ולא מזו.