לבחור זה לא בשבילי. בכנות, אני גרועה בזה ממש. אפס כישורים. תחתית סולם הבוחרים. מקרה אבוד מהזן הבלתי החלטי בעליל: המתלבטים הכרוניים. קול צף, שמרוב כבדות מחשבה הוא קרוב יותר ללשקוע מאשר ללצוף.

בסוף גיהצתי כרטיס על שני הזוגות, ושימות העולם. צילום המחשה: שאטרסטוק

לבחור זה הסיוט שלי. מתחבטת על כל דבר שאין לו אופציה של פתק לבן. החל מקטנוֹת, כמו צבע המסגרת למשקפיים (גם ככה אני עוד בהדחקה שאיבדתי את ה־6:6 שלי בקרב לא הוגן לפגעי הזמן, אז עוד לבחור עכשיו מסגרת?!), ועד הכרעות משנות חיים כמו הריח של מרכך הכביסה.

יכולה להתלבט שעה בין שני זוגות נעליים בחנות, ואף לערוך סקר דעת קהל בין המוכרות, גם אם ניכר כי טעמן האופנתי הוא כזה שאינו עובר את אחוז החסימה.

בסוף - אחרי שתלשתי באובססיביות שליש משערות ראשי, הזעתי את עצמי לדעת, צילמתי את המגפיים מכל זווית אפשרית ושלחתי לאמא (ענתה ששניהם יפים. לעזעזאל), עברתי לאיומים ונשבעתי לעצמי שזו פעם אחרונה שאני באה איתי לקניות - הסצנה מסתיימת באחת משלוש אפשרויות:

1. אני מגהצת כרטיס על שני הזוגות, שימות העולם, ובא לי להרוג את עצמי. 2. מדיחה את שני המועמדים הסופיים והולכת על זוג שלישי שבכלל לא היה במשחק (נדמה לי שפעם היה למטפלות משפט כזה מעצבן: "שניים רבים והשלישי לוקח").

3. מהמרת באצבע כבדה על השמאלי וכבר בדרך הביתה לא מפסיקה לאכול לעצמי את הראש למה לא בחרתי את השני, ולמחרת חוזרת להחליף. נו, מה? אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ובעיקר בפתקים הקטנים - פתקי החלפה.

תכלס, פתק החלפה ללוֹקים בתסמונת הגנטית דיס־אוטונומיה־החלטית הוא כמו גליל נייר טואלט בתיק גב בטיול. עצם קיומו מציף אותך בשלווה זחוחה. הידיעה שיש באמתחתך ביטוח מקיף (כולל מגבונים) ושמה שלא יהיה - ומה שלא יֵצא מאחורי הסלע הטחוב, יש לך עם מה להשלים ניגוב - מרגיעה.

אבל להבדיל משימוש מתקבל על התחת בנייר טואלט דו־שכבתי עדין, השימוש הכפייתי בפתקי החלפה חד־שכבתיים לא בא בטוב. הוא מתחזק את חוסר ההחלטיות הקיצוני, ומתיש אותך בתוך לוּפ חולני.

החיים מלאי קלפיות. הן קופצות עליך ביער כמו המכשפה של עמי ותמי, בלי מעטפה ובלי פרגוד. מי שלא ילמד לבחור - לא ישרוד. ושלא תתבלבלו, מדובר כאן על צמתים של הכרעות גורליות; מימוש זכות בחירה מהסוג שמטיל פצצה, ולא סתם ראש מועצה.

זה התחיל בבית הילדים בכיתה א', עת נדרשנו לבחור מראש, לשבוע שלם, את הביצה שנקבל על הצלחת בארוחת הבוקר. הדילמה בין חביתה למקושקשת היתה קצת יותר מדי לזהובת שיער נואשת. בתוך זמן קצר נחתה מהלומה נוספת: הארטיק המיתולוגי של יום שישי - שוקו או וניל? (הפתעתי את עצמי. היה קל. וניל).

שנות השמונים, והמחנות סוערים - עופרה חזה או ירדנה ארזי? (קל. עופרה חזה). כיתה ו', המתבגרות נשלחות למחסן הבגדים לבחור חולצה חדשה לחגים, אופנת made in Naan במיטבה - חולצה ורודה עם נקודות גדולות או דגם זהה בנקודות קטנות - כמה דוחה את רוצה להיות? (טראומה. עד היום לא מתקרבת לוורוד ולנקודות).

הלאה, שכבת נעורים: נובלס או טיים? (על העישון אין לבטים, זו רק החפיסה שתתאים ללוק המתאמץ ונחנק בשיחים). סילבסטר של י"א - וודקה זולה עם תפוזים או עם אשכוליות? השתכרות ראשונה בלתי נמנעת גוררת מייד דילמה נוספת: להקיא לפני שאני נמרחת על המיטה בחדר או אחרי?

לימים הבנתי שזו היתה רק הקדמה. במגרש של הגדולים העסק רק הלך והחמיר, והעולם שמחוץ לבועה נראה לי כמו קמפיין אחד ענק שמאיים להטביע אותי במיצי קיבה רוחשים של לבטיי האין־סופיים. לחזור לקיבוץ, או להישאר בתל אביב?

להפסיק לקחת גלולות כי את כבר בת שלושים, או לחכות שהרחם ישמיע את קולו? (הוא לא. אבל הילד שבא תשעה חודשים אחרי דווקא משמיע עד היום הרבה קולות). להפסיק לאכול בשר, או להיכנע לטעים? (כן. להפסיק ומייד. אחת ההחלטות הטובות. שום שניצל לא שווה לי את מה שחשבתי על עצמי).

לתקן למורה לשפה של הבן את טעויות הכתיב המביכות בהודעות שהיא שולחת להורים, או להתאפק? (להתאפק. המורה של שנה שעברה לא שוכחת לי את זה עד היום). להמשיך לחפור כאן, או לקבל פעם אחת בחיי החלטה חד־משמעית ולעצור בנחישות את התסריט?

מעניין, אילו הייתי מקבלת יום שבתון על כל אפיזודה חולפת של בחירות - האם הן היו טובות יותר? ואולי טובות פחות?