אבנר כרמל, המכונה קיפי בקיבוצו מעגן מיכאל, ואבישי גרוסמן מעין שמר, הם שניים שהם אחד, משלימים זה את זה.

אחרי שעה קלה הרכבת ממשיכה בדרכה, כי זו דרכה של האבולוציה. שרידי הרכבת ליד קיבוץ גשר | צילום ארכיון: סער יעקב, לע"מ

גרוסמן, החי בקיבוצו המתחדש עין שמר, מבכה מרה את מות האידיאולוגיה הקיבוצית הישנה, זו עם שוויון ערך העבודה. עם מותו של הרעיון הזה, שאגב, מעולם לא עבד באמת, מת לדידו הקיבוץ השיתופי. זה משהו שגרוסמן אינו מוכן לשכוח. לצידו משלימו קיפי, האיש והרעיון הנואל של: "תנו למאמיני הקיבוץ השיתופי להצביע בכלל הקיבוצים למט"ש".

קיפי וחבריו בולמים זה שנים רבות, בעיקר בזכות ההצלחה הכלכלית של קיבוצם מעגן מיכאל, כל ניסיון של הנהלות קיבוצם לבצע הפרטה, ולו הקלה ביותר. הם מבקשים שהמט"ש, היושב כיום כחלק אינטגרלי (עם מאיה שפיר בראש) בתנועה הקיבוצית, יערוך משאל או הצבעה בקרב כלל חברי הקיבוצים, מתחדשים כשיתופיים - כיום המספר עומד על 230 מתחדשים ו־40 שיתופיים על פי דוח המכון לחקר הקיבוץ - מי לנו ומי לצרנו.

הרעיון איננו חדש, ועליו ניהלנו, קיפי ואני, לא מעט ויכוחים - מעל דפי העיתונות הקיבוצית, וגם ישירות, ראש בראש, במכתבים בדואר האלקטרוני, ואפילו בדואר ישראל.

שאלתי לא פעם את קיפי, ומעולם לא זכיתי לתשובה (פשוט כי ברור לכל בר דעת שאין תשובה) מה יעשו עם תוצאות ההצבעה. נגיד, אמרתי לו, שניקח את קיבוצִי עמיעד, ובהצבעה יימצאו עשרים חברים וחברות שיצביעו "רוצים שיתוף", רוצים להחזיר את הגלגל לאחור. אני מניח שכמו שבעמיעד יש 15-10 אחוזים מהחברים שהיו שמחים לחזור לקיבוץ של פעם, ישנו מצב שתמצא מספר דומה בקיבוצים כולם.

שאלתי אז את קיפי, שחוזר לגלגל את הרעיון של חברות אישית במט"ש, מה אתה עושה עם זה? להיכן אתה לוקח את התוצאות? מיותר לציין שאפילו חבר כנסת לא תכניסו עם המספר הזה. מה בדיוק עושה מאיה שפיר עם העובדה שכ־4,000 חברים מ־270 קיבוצים צועקים כמו גרוסמן: "רוצים שיתוף, רוצים להחזיר את קטרי הקיטור למסילות הרכבת החשמלית", מה עושים עם זה?

איזה כוח פוליטי פנימי, קיבוצי, יש למיעוט זה, שכמו גרוסמן רוצה להחזיר את השיטה שכשלה; שיטה שרק כסף רב מאוד משאיר את מתי המעט השיתופיים בחיים? אגב, גם בחלקם הלא קטן של קיבוצים אלה מתנהלים דיוני הפרטות, מאחר שהבזבוז רב, והואיל והכסף איננו הולך לטובת רווחת החבר, אלא לכיסוי גחמות השיתוף, כמו חשמל ומים בחינם, שלא לדבר על מזון 365 כפול שלוש פעמים ביום.

מעולם לא קיבלתי תשובה מקיפי, פשוט כי אין תשובה - לא לקיפי, שמגלגל את הרעיון ב־25 השנים האחרונות, ודאי לא למט"ש ולמאיה שפיר. גם לגרוסמן אין הסבר איך לחזור לאחור.

אבל השניים שהם אחד, גרוסמן וקיפי, מתעקשים שלא לקרוא את מפת המצב שמתאר המכון לחקר הקיבוץ, אלא להמשיך את המנטרות הישנות. אפילו קיבוצו של מוקי צור, המביא כאן סיפורים על הקיבוץ של פעם, גם הוא מזמן נטש את הדרך השיתופית.

הם נותרים בדעתם, במקום להכיר בעובדה שברוב הקיבוצים של היום יוצאים לדרך חדשה. דרך עם כלכלה בריאה; עם יכולות להרים שוב כמה מהפעילויות של הקיבוץ של פעם; עם ערבות הדדית מוגבלת; עם פעילות תרבותית גוברת ופעילות קהילתית שמגיעה מהאנשים, ולא מהתקנונים המלאים בסעיפים לא ישימים.

לכן הגיע הזמן לומר לשניים הללו שאין דרך לחזור לאחור, ואין דרך לעצור את רכבות השינוי. הן יצאו מזמן מהתחנות. לפעמים מישהו קופץ על הפסים, והרכבת נעצרת בחריקת בלמים. הנוסעים מקללים וכועסים, אבל אחרי שעה קלה הרכבת ממשיכה בדרכה, כי זו דרכה של האבולוציה. אפילו הקיבוץ הדתי, שחבריו מתכחשים לאבולוציה, אפילו שם חצו כבר רוב הקיבוצים את רוביקון השינוי.