אני עם אחי הגדול יוחאי ועם הוריי אסתר וצבי ז"ל. אבי היה בן יחיד לאימו, שנספתה בשואה, ולא נותר לו איש בעולם. אימי שרדה "בזכות" עבודות פרך שחילצו אותה מהשמדה

באתי לעולם 12 שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. כבר עם היוולדי, שלא בידיעתי ובלי הסכמתי, הפכתי להיות זיכרון חי ונושם לסבתא ולסבא שלא זכיתי להכיר. נקראתי קרניאל, על שם קורנליה, סבתי מצד אמי, שנרצחה בתאי הגזים של בירקנאו. יצחק, שמי השני, הוא על שמו של סבי מצד אבי, שנפטר מהתקף אפילפסיה טרם השואה.


אבי היה בן יחיד לאימו, שנספתה גם היא בשואה, ולא נותר לו איש בעולם. אימי שרדה עם אחותה הצעירה ממנה, ומלבדן נותר עוד בן דוד ממשפחה הונגרית מסורתית ענפה. הם, וגם שארית הפליטה של המשפחה, כבר אינם בין החיים.
כל תסמיני הדור השני אובחנו אצלי כבר בגיל צעיר, נוסף על לקות הקשב והריכוז. "הילד לא מרוכז", אמרה המורה לאבי, והוא השיב לה בהומור המריר שלו: "אז קחי אותו למחנה ריכוז". הייתי ילד ונער מלנכולי עם הומור מקברי שברא עולמות הזויים באמצעות ציורים וכתיבה.


לאמא היה בצעירותה בן דוד בשם מיקלושקה, נער חלוש והיפוכונדר. בילדותי סיפרו לי שהיה מתלונן על מיחושים וכאבים שונים, וכל אימת שהיו שואלים אותו לשלומו היה משיב: "בסדר, אבל, כואב לי כאן, וכאן, וכאן". לימים התברר שגם אני הייתי מלין על כאבים ועל מחלות מדומות, ואז היו משווים אותי למיקלושקה, שנרצח בשואה. ומה מסיק מכך ילד צעיר בקיבוץ ותיק? שאם אמשיך לקטר על מחלות ועל כאבים יהיה גורלי כגורל הנער ההוא.


לא היה, וספק אם אי־פעם יהיה, משהו בסדר הגודל הטרגי של השואה, ולכן לא היה מקום בבית הקיבוצי לתלונות או מענות. סבל אחר אינו נחשב, ומצוקות כלשהן נמדדו רק ביחס למה שעברו ההורים. רוחות הנספים ריחפו כמעט מעל כל סיפור וגעגוע. ולכל יום הולדת או טקס חניכה התלוו המנטרות: "אילו רק היו כאן, איך הם היו מאושרים", או "איך הם היו מגדלים אתכם בפינוקים ובאהבה ללא תנאי".


והאוכל. פיצוי עצום שלא הצליח לכסות על החלל העמוק שנפער בבטן ובלב. אבא, שהיה בשלן אדיר, ניסה (ופעמים רבות גם הצליח) לשחזר את טעמי המטבח ההונגרי החריף והמתוק. אוכל שתובל בפפריקה ובדמעות. אמא היתה מוותרת על כל המעדנים בשביל פרוסות לחם יבשות שדאגה ללקט בחדר האוכל.


ועוד משהו. "העבודה משחררת" לא היתה בשבילה כותרת שער המבוא לאושוויץ. בימי שבת בלבד, כאשר שבתה מעבודה במפעל הטקסטיל בקיבוץ, היו תוקפים אותה כאבי ראש חזקים. עבדה עד גיל 80 ויותר כדי לנסות ולהשתחרר מהמחשבות ומהזיכרונות ההם. לא אחת סיפרה שחייה ניצלו הודות לעבודת פרך שחילצה אותה ממחנה ההשמדה לגרמניה, ואולי חששה שהיעדר עבודה יביא אותה לדרך ללא מוצא.


לימים, בצד עיסוקיי בכתיבה ובאומנות, נעשיתי מדריך שואה במוזיאון "יד לילד" שבלוחמי הגטאות. קראתי אין־ספור ספרים על התקופה, וכמו כולם עשיתי שישה מחנות ושלושה גטאות בעשרה ימים. דור שני קלסי לשואה ולתנומה. עבודת השורשים שלי החזיקה בקושי רב עשרה עמודים, וכמעט לא כללה תצלומים. עבודת השורשים של ילדיי כבר סבוכה ומסועפת הרבה יותר. הם, לשמחתי, כבר ניצלו מעול השואה.