בשבועות האחרונים מתנהלים בעיתונות הקיבוצית וברשתות החברתיות ויכוחים ומאבקים על הפסקת השימוש בקמינים המשמשים לחימום בתים באמצעות שריפה של בולי עץ. אין חולק על כך שאותה שריפה מייצרת ריח חריף של מדורה ועשן באזור הסובב את הבתים של בעלי הקמינים. במרשתת ישנם אין־ספור מאמרים של מומחים ושל רופאים בנוגע לנזק העצום שנגרם לשואפי העשן הזה. חמור בעיניי הוא שבעלי הקמינים, יצרני המפגע הזה, גורמים נזק לא רק לעצמם, אלא בעיקר לסובבים אותם ולגרים לידם. זהו מצב לא הוגן ובלתי נסבל. מספר מצומצם של חברים מכתיב לנו ירידה משמעותית באיכות החיים, עד לסכנה בריאותית ממש.

תרבות הקמינים שייכת לתרבות עוני שהתקיימה באירופה. צילום: שאטרסטוק

אני מכיר את הטענה האומרת שקמין הוא חלק מהלוק הכפרי. יש אף הטוענים כי בשל כך בחרו לגור בכפר! לאלה נכון לומר כי ההיסטוריה של תרבות הקמינים שייכת לתרבות עוני שהתקיימה באירופה הקרה בתקופות שעוד לא היה בהן חשמל או גז. גם המרחק הגדול בין בתי הכפריים אִפשר את הפעלת הקמינים עם הפרעה מינימלית לשכנים. כדאי לזכור כי התנהלות זו היתה טרם התפתחות הידע והתודעה הסביבתית הקיימת כיום.

החיים המודרניים מאפשרים לנו לחמם את הבית בגז ובחשמל. אנו חיים בקיבוצים ובהרחבות בצפיפות יחסית, ושאיפת העשן הרעיל של תנורי הקמינים היא בעייתית ביותר. חשוב לציין שארצנו אינה ארץ שופעת יערות, ושהחימום על ידי שריפת עצים אינו מתאים לאופי המדברי שלנו. במדינת ישראל מן הראוי לנטוע עצים, לא לחטוב אותם. ועוד אומַר, כי עידן הקמינים הולך ונעלם באירופה, וברוב הערים והאזורים המאוכלסים בצפיפות נאסר השימוש בקמין המבוסס על שריפת עץ. למי שיש צורך נפשי בלראות לשונות אש מלחכות בתוך הבית, הרי שיש תחליף בצורת תנורי גז המייצרים, בפטנטים טכנולוגיים מודרניים, את אותו הלוק.


לאמירה על הלוק הכפרי אוסיף גם שהורינו, בהקימם את הקיבוץ (למרות הדלות והעוני), לא הלכו לכיוון של חימום על ידי קמינים, אלא חיממו את הבתים באמצעות תנורים פרימיטיביים (שאחר כך השתכללו ל"פיירסייד" המפורסם). ולמה הם סולקו?בדיוק! בגלל ריח הנפט שליווה את חלל הדירה. כאן המצב גרוע בהרבה. העשן, הריח והמפגע הסביבתי והבריאותי אינם יושבים אצל בעל הקמין בביתו הפרטי, אלא פוגעים בשכניו החיים סביבו.


יש שיגידו כי כל עוד אין חוק המונע זאת, הם יעשו כאוות נפשי ולא מעניין אותם מה קורה לשכנים. הדבר דומה למפגע הארצי בתחום מחלת החצבת. קבוצת הורים מצומצמת מנצלת פרצה בחוק ובתקנות, ומחליטה על דעת עצמה שלא לחסן את ילדיה. בכך היא מסכנת את כל הילדים החיים בסביבתם. כמדומני שאצלנו אנו מצפים ליתר התחשבות וערבות הדדית. אי־התחשבות כזו עלולה להיות כמו בומרנג במארג החיים שלנו, בעיקר כאשר מדובר באיכות החיים ובבריאות שלנו.


בהזדמנות זו אוסיף ואומר כי נושא הקמינים אינו היחיד השייך לקטגוריה של איכות החיים. גם שוטטות כלבים לא קשורים ואי־איסוף צואת הכלבים (לרבות ליד חדר האוכל והכּׂלבו) הם פגע חמור ביותר. כאן אפילו לא ניתן להתווכח. זה בניגוד לחוק. נקודה.


כדאי שנזכיר לעצמנו כי במאה ה־21 איכות החיים ושימור הסביבה עלו לדרגה הראשונה והחשובה ביותר. ראוי שנטפל בנושא כאינטרס יישובי משותף, בקונצנזוס מלא של חברי הקיבוץ. יש להחליט על הפסקת השימוש בקמינים המבוססים על שריפת עץ.