הרבה מאוד אנשים חושבים שהם מכירים אותי ויודעים עליי פרטים ביוגרפיים הנחשבים טריוויאליים בעיני רוב העולם. למשל, שהתחתנתי פעם אחת, ושעד היום אני נשואה לבעלי הראשון. הוא עצמו, הילדים שלי, מרבית האחיות שלי, אחי ואפילו ההורים שלי - גם הם חושבים שהם יודעים עליי הכול; שהתחתנתי פעם אחת ושאני נשואה עד היום לבעלי הראשון.

אבל האמת - אולי הגיע הזמן שהיא תיאמר. ואם כבר תיאמר - אז יאללה, בראש חוצות, בעיתון, שכבר יֵדעו אותה כולם ושלא יהיה צורך ללחוש אותה במדרכות הקיבוץ. ובכן, ייתכן שאין תוקף חוקי לנישואיי הנוכחיים, כיוון שאין הם נישואיי הראשונים. אני, שנים רבות לפני שהכרתי את בעלי, כבר זכיתי לבוא בברית הנישואין עם אהובי הראשון. והדבר היה ככה.

הוא היה כריזמטי מהרגע הראשון. ישבנו לארוחת צהריים רגילה, אבל הוא הרגיש שמשהו שם לא עובד לו. ואולי הוא סתם רצה להצחיק אותי ולכבוש את ליבי. כך או כך, הוא זרק על הרצפה את העוף, פולקע אפורה ממטבח ילדים, ואת הפירה הוא יצק על ראשו. הצליח לו. אני זוכרת שהתרשמתי עמוקות. הינה, עברו מאז יותר מארבעים שנה, ועדיין אני זוכרת את זה. כן, היינו בני שלוש, וזה היה בפעוטון.

ואז היה עוד רגע, וגם הוא נצרב עמוק בתודעתי. הימים - ימי ראשית הקיץ, ואמא שלי שלחה אותנו, שלוש האחיות לבית אגוזי, להתארח אצל סבא וסבתא באשדוד. משב רוח רענן של חוויות עיר נפלאות הייתה מביאה עימה כל חופשה אצל סבא וסבתא באשדוד. משולש פיצה בעיר בערב; קוטג' מקופסה בסוּפר (שהיה לו באמת ריח של סוּפר, והוא היה כל מה שהאספקה הקטנה בקיבוץ לא הייתה); גלגולים על הדשא האין־סופי בפארק העירוני הגדול - טעמנו את החיים האמיתיים.

אחרי חודש אצל הסבים צריך לשוב הביתה, לקיבוץ. ואני, האמת, כבר התגעגעתי מאוד. לְימים, מה שהרגיש לי כמו חודש, היה בוודאי שלושה או ארבעה ימים, אבל התחושה הייתה שנעדרתי שבועות ארוכים מממלכת הגן, ושוודאי אף אחד כבר לא זוכר אותי.

כבר במדרכה שליד הפעוטון הצהוב, במקום שבו עצי התות מסתירים אותך אם רק תרצי, מניחים לך להתבונן בשקט מתוח, תהיתי מה השתנה שם בהיעדרי. מי בונה עם מי בגרוטאות ומי הזיז את הבנייה שלי. כבר משם שמעתי את הבנים קוראים לו, ומייד אחר כך הבחנתי בו שועט.

"ליאור! חכה, לאן אתה רץ? בוא!" הם קראו לו, אבל הוא ענה להם תוך כדי שעטה: "אני הולך לשני!" הוא רץ אליי וקיבל את פניי בהתרגשות. ואז החלטנו שאנחנו בשלים למסד את הקשר העמוק בינינו. שנינו כבר היינו מספיק בוגרים להבין את מלוא המשמעויות. אני הייתי בת חמש. אומנם הוא היה צעיר ממני, אבל רק בארבעה ימים. זה היה פער שבימים ההם ניתן היה להעלים ממנו עין.

החתונה תתקיים בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, מייד אחרי הגן, בספינת החלומות שליד חדר האוכל, קבענו. ונטע תהיה הרב, חידדנו לעצמנו את הסמכות העליונה. זה מהלך גאוני, לתת לנטע את תפקיד המקדשת, ידענו. הרי לבקש מאחותי הגדולה להשיא אותנו, משול הדבר לבקשת ידי מעם הוריי. וכשנטע, בענווה וברצינות הדרושות, הסכימה לקבל עליה את התפקיד, ידענו שאנחנו מסודרים. על כל פנים, למיטב זיכרוני וידיעתי לא הובטחתי לשום גבר אחר באותם הימים, כך שנותר רק לוודא שגן האירועים ספינת החלומות פנוי באותו אחר צהריים, ולהתארגן על במבה ועל שוקולד פרה לכיבוד.

האהובים הראשונים שלי. אלו שאל מיטתם ברחתי בלילות חשוכים וקרים של לינה משותפת

אחר כך, בגיל שש, החלפתי אותו, את אהובי הראשון, בנדב, אהובי השני. ואז הוא נסע לשליחות באורוגוואי, וכשהם חזרו - הוא לא ראה אותי ממטר, כי לא דיברתי את הספרדית שהייתה שגורה בפי כל ילדי הדרום אמריקאים מהקיבוץ שהיו גם הם בשליחות.

הם היו האהובים הראשונים שלי. הם היו האחים הראשונים שלי. הם היו אלו שאל מיטתם ברחתי בלילות חשוכים וקרים של לינה משותפת. אנחנו כבר כמעט ולא בקשר, אבל האהבה שלי אליהם, אל ליאור ואל נדב - ואל שאר הבנים (וגם הבנות) של בני כיתת אילנות־גלים - תהיה תמיד אהבה שאינה תלויה בדבר.

לא אהבה של להתחתן איתם; האמת האמיתית היא שזה תמיד נראה לי גילוי עריות, להתחתן עם בן כיתה מהקיבוץ. אבל זאת אהבה נקייה, שאינה אובייקטיבית. אהבה כזאת שסולחת על הכול, כזאת שתמיד תְפנה להם מקום בלב, מקום בארון, ובלילות חשוכים וקרים, ובימים אפורים אם יבואו - תמיד תהיה לי בשבילם מיטה חמה וחיבוק אוהב.