יניב שגיא. צילום: אבי עופרמגוּבה בתמיכה רחבה, יניב שגיא מעין השופט מבין את כובד האחריות של מי שעשוי להיות הקיבוצניק היחיד באגף השמאלי בכנסת הבאה. "זו אחת הסיבות שמטעינות אותי בעוד אנרגיה במסע הזה", הוא אומר ומבטיח: אייצג נאמנה את הקיבוצים

 כבר שנים רבות לא זכה חבר קיבוץ המתמודד בפריימריז של מרצ למידה כזו של פרגון, של תמיכה ושל אהדה כפי שזוכה לה יניב שגיא (עין השופט). במודעת תמיכה במועמדותו ניתן למצוא את ראשי מרצ ומפ"ם לשעבר, לצד ראשי מועצות אזוריות וחברי קיבוצים מן השורה. מאז אוקטובר 2018 מנהל שגיא את קמפיין הפריימריז שלו לרשימת מרצ לכנסת ה־21. הוא נעזר באנשים מסורים המאמינים בו, ובהם מנהל הקמפיין ירון שור (לוטם), ד"ר אבי עופר (מענית) ויורי קנדל (להבות הבשן). חלקם עושים את עבודתם בהתנדבות.

שגיא (55), נשוי לגליה ואב לתו, לגיא ולמטר, מכהן בשש השנים האחרונות בתפקיד מנכ"ל גבעת חביבה, המרכז לחברה משותפת והמרכז היהודי־ערבי לשלום, והוא גם יו"ר הנהלת מרצ. בעבר היה יו"ר מועצת תנועות הנוער בישראל, מזכ"ל השומר הצעיר בישראל ושליח מרכזי של השומר הצעיר בצפון אמריקה. הוא בן וחבר קיבוץ עין השופט, שבו כיהן בשתי קדנציות כמזכיר הקיבוץ וכמנהל המוסד החינוכי הרי אפרים.

"אני מכוון את הקמפיין שלי, ואחרי זה גם את התרומה שלי בכנסת, לשלושה קהלי יעד מרכזיים: הקיבוצים, החברה הערבית והצעירים. אני רואה בעצמי שליח של התנועה הקיבוצית, שליח של השותפות היהודית־ערבית, ושליח של קבוצות צעירות, קבוצות שיתופיות, אנשים צעירים ערכיים ובוגרי תנועות נוער שרוצים לפעול לשינוי בחברה הישראלית. אני מתכוון לייצג את אלו הפועלים למען חברה שוויונית ומשותפת, צדק חברתי וסיום הכיבוש".

איך אתה מתקבל בקיבוצים?

"אני מתקבל בדואליות מסוימת. מצד אחד, אני שומע כעסים על מרצ, שכבר תשע שנים אין בה חבר כנסת קיבוצניק, וטענות שכבר לא אכפת לה מהקיבוצים. אני נתקל גם באדישות פוליטית ובייאוש מהפוליטיקה, וגם בקשיים בעקבות ההפרטות ואמירה של אנשים שאין להם שמונים שקלים לתשלום דמי החבר להתפקדות למפלגה. לצד זה, אני מתקבל בהרבה התלהבות של אנשים שעזבו את מרצ לפני הרבה שנים למפלגת העבודה, וחזרו כדי לתמוך בהתמודדות שלי. אני שומע מאנשים שנוצרה הזדמנות אמיתית להחזיר חבר קיבוץ לסיעת מרצ בכנסת".

למה חיכית עד עכשיו ולא התמודדת קודם?

"במשך 25 שנים התנהלו איתי שיחות על הליכה למסלול הפוליטי, ואני דחיתי את זה מתוך תחושה שהייעוד שלי הוא לא בפוליטיקה אלא בחינוך - בקיבוץ ובחברה הישראלית. בשנה האחרונה התחושה שלי היא שאנחנו בשעת חירום. אני מרגיש שאנחנו מאבדים את המדינה שלנו, שאנחנו נמצאים לקראת קץ המפעל הציוני, ובתוך סיפוח אקטיבי שלא יאפשר בעוד כמה שנים את סיום הכיבוש ואת החזון של שתי מדינות לשני העמים. אנחנו בתוך כלכלה שדורסת את האוכלוסיות המוחלשות, ובמדינה שהעבירה את חוק הלאום, המשנה את מערכת ההפעלה של מדינת ישראל ומבטל את האזרחות המשותפת והשוויונית שבאה לידי ביטוי במגילת העצמאות. לכל זה אני מוסיף את מה שקורה בקיבוצים, את ההתרחקות שלהם מההשפעה על הציבוריות הישראלית ומהתרומה לחברה הישראלית, ואת חוסר ההבנה בקיבוצים שאי אפשר לצפות שנהנה מהסדרים מיוחדים אם לא תהיה לנו נוכחות ותרומה במגרש הפוליטי. הבנתי שאין מישהו אחר כיום בתנועה הקיבוצית ובמרצ שיש לו סיכוי להיבחר, ושזו חובתי לקחת את השליחות הזאת על עצמי. תחושה זו התחדדה יותר מאז שמוניתי ליו"ר הנהלת מרצ".

לתת לנוער לתרום

ומה באשר לדברים שעל סדר יומה של התנועה הקיבוצית? לדבריו, עוד מימיו כמזכיר קיבוץ הוא חשוף לנושאים הללו, "אבל היו לי שליחים בתנועה הקיבוצית ובכנסת שטיפלו בזה, אז לא שמעו אותי מתבטא בנוגע להם. אני חושב שהדברים שזורים זה בזה", הוא אומר. "הקיבוץ בנוי על היכולת לקיים סדרה של הסדרים מיוחדים. זה קשור לקרקע ולהסדרים של בינוי ושל יכולת להתפרנס מחקלאות ומתעשייה, ובכל התחומים האלה הקיבוץ נתון למתקפה. זה קשור גם למערכת החינוך של הקיבוץ, התמיכה בתנועות הנוער והיכולת להוציא מתנדבי שנת שירות, שזה אחד הנושאים הכאובים בעיניי. מיטב הנוער שלנו הולך למיונים לשנת שירות, ורק אחד מתוך חמישה מועמדים מתקבל. במקום לתת שנה של תרומה למדינה, רובם נזרקים החוצה מההתנדבות החברתית. את הדברים האלה אני רוצה לשנות, ובעיניי הכל קשור. חייבים לייצג את הקיבוצים בכנסת כדי לשמור על היכולת של הקיבוץ להישאר קיבוץ. אם הקיבוץ מנסה לפתור את סוגיית הדיור על ידי שיוך קואופרטיבי, שזו חלופת האגודה, והמדינה מנסה לתעל את הקיבוצים רק לשיוך קנייני, צריך נציג קיבוצי שיפעל בשדה הפוליטי כדי להבטיח את עתידו של הקיבוץ. את זה אני מתכוון לעשות".

שגיא מאמין שאין סתירה בין מאבק לצדק חברתי במישור הארצי לבין מאבק למען פתרונות לחברה הקיבוצית. הדוגמה שהוא מביא היא רפורמה קרקעית, שבמסגרתה הועברו קרקעות שהיו בתחומה של המועצה האזורית מגידו, אך לא עובדו על ידי הקיבוצים, לפתרון בעיות בנייה ביישובים הערביים במועצה השכנה, מעלה עירון. "בליווי שלי כמנכ"ל גבעת חביבה", הוא אומר, "הגענו לפתרונות מוסכמים במקום ללכת לוועדת גבולות ולהתנצחות בין שתי המועצות, וזאת מבלי לגרוע מטר רבוע אחד מקרקעות הקיבוצים במגידו".

חברי הקיבוצים הפעילים במרצ מעריכים שסיכויו של שגיא להיבחר לחמישייה הראשונה גבוהים, אם הוא יזכה לתמיכת המתפקדים מהקיבוצים ומקהלי היעד הנוספים שבהם הוא פעיל ומוּכר. במצב הזה ייתכן שהוא יהיה הנציג הקיבוצי היחיד בכנסת, משתי המפלגות המסורתיות הנתמכות עלי ידי הקיבוצים: העבודה ומרצ.

אתה נערך למצב הזה?

"זו אחת הסיבות המטעינות אותי בעוד אנרגיה במסע הזה. אני מבין שיש מצב ריאלי שאני אהיה חבר הקיבוץ היחיד בכנסת משתי המפלגות, וזה מוסיף לי עוד אחריות. זה מחייב עבודה בממשק משמעותי, מאורגן ומסודר עם הנהגת התנועה הקיבוצית, על הנושאים שדורשים ליווי שוטף בעבודה מול חברי הכנסת, ועדות הכנסת ומשרדי הממשלה. זה סוג עבודה שאני מכיר חלקית, מתקופת היותי יו"ר מועצת תנועות הנוער. אני מאמין שכשאבחר בפריימריז לחמישייה הפותחת במרצ, זה יגדיל את התמיכה במרצ בבחירות לכנסת בקרב חברי הקיבוצים ובחברה הערבית. את הדברים האלה אני שומע יום־יום, בחוגי הבית ובמפגשים עם האנשים שמכירים אותי מפעילותיי במסגרות השונות".

 אבי דבוש. צילום עמרי קרן לפידות 

הוא אחת הדמויות הדומיננטיות במרצ, וחתום על הקמת מטה הפריפריות, שנועד להגדיל את השפעתה של המפלגה מחוץ למרכז. אבי דבוש מאמין שאפשר לתרגם את העשייה החברתית הענפה שלו גם לכנסת: "כדי להעביר אנשים מהימין, צריך להציע בית ודרך חלופיים"

 מקרב יותר מעשרים המתמודדים בפריימריז של מרצ, אבי דבוש הוא אולי הבקיא והמעורב ביותר בנעשה בתנועה הקיבוצית. "עשרים שנה גרתי בקיבוצים", מספר דבוש. "זה התחיל ברבדים, שם הקמתי בית ספר לנערים אוטיסטים, ונמשך בברור חיל, שאליו עברתי לגור בהרחבה הקהילתית והייתי מעורה בחיי הקיבוץ. התפקיד האחרון שלי בברור חיל היה יו"ר האגודה הקהילתית".

דבוש (43), אב לשני בנים, עבר מברור חיל לשדרות מסיבות אישיות. הוא נע על התפר שבין ערי הפיתוח לקיבוצים ובין הדת והמסורת לחילוניות ולעמדות השמאל בישראל. הוא נולד וגדל באשקלון, קיבל בה חינוך ממלכתי־דתי, הדריך בבני עקיבא ולמד בפנימייה הצבאית ובישיבת אור עציון. הוא סוציולוג ויועץ ארגוני בהשכלתו, ומוביל זה כעשרים שנה מיזמים חינוכיים, מאבקים וקמפיינים בתחומי צדק חברתי־כלכלי, סביבתי, מדיני ומאבק בגזענות. ב־2015 נבחר למקום השמיני ברשימת מרצ לכנסת, אך נותר מחוץ למשכן מאחר שהמפלגה קיבלה חמישה מנדטים בלבד. ב־2018 התמודד על ראשות מרצ אך הסיר את מועמדותו, ועתה הוא מתמודד על מקום ברשימה לכנסת ה־21. לדבריו, הוא פועל בשיתוף פעולה מלא עם יניב שגיא ועם התנועה הקיבוצית.

"אני מחובר מאוד לתנועה הקיבוצית", הוא אומר. "אני מכיר הרבה הנהגות של קיבוצים, ומכיר את הסוגיות שהן מטפלות בהן. אני מנסה, באזור שלי, לחבר בין שדרות לשער הנגב, ואני רואה בזה משימה עליונה. כך פעלתי בתנועה לעתיד הנגב המערבי, וכך גם בהתנדבויות שלי בחממה ובבית המדרש שהקמתי. אני חושב שיש מקום לזהוּת ולקהילתיות המיוחדת של הקיבוצים, ועם זאת, צריך להיות להם חיבור חזק יותר ליישובים העירוניים בסביבה".

בחצי השנה האחרונה הקים דבוש את מטה הפריפריות במרצ, שבו נכללים שמונה סניפים בערי פיתוח וביישובים ערביים. "זו האפשרות היחידה של מרצ להרחיב את מעגל השמאל", הוא אומר.

איך אתה מתמודד שם עם הנטייה המסורתית לימין ועם ההערצה לנתניהו?

"צריך לשים את ההערצה לנתניהו בפרופורציה. הרבה אנשים מצביעים ליכוד ולא אוהבים אותו. גם בשיא כוחו הוא לא זוכה ליותר מרבע מהמנדטים לכנסת. כדי להעביר אנשים מהימין לשמאל, צריך להציע בית ודרך חלופיים. פתחנו סניפים שבהם אנשים מרגישים בבית, ושם הם מתחברים לאנשים דומים להם מהסביבה, כשכל אחד שומר על זהותו המיוחדת. לדוגמה, בסניף עפולה התושבים נפגשים עם חברי הקיבוצים ותושבי הכפרים הערביים בסביבה. באשר לדרך, אנחנו מחדדים בצורה ברורה במה אנחנו שונים מהימין".

כדי להמחיש זאת, דבוש מביא לדוגמה את ההבדל שבין אבי גבאי לעמיר פרץ. "גבאי הוא אדם חיובי בעיניי, אבל היתה לו תפיסה שדי בכך שהוא מזרחי כדי שהמזרחיים ירוצו אחריו למפלגת העבודה. זה לא קורה. זה כן קרה כשעמיר פרץ היה יו"ר העבודה, אבל לא רק בגלל שהוא מזרחי משדרות, אלא מפני שהוא הציע דרך מדינית וחברתית ברורה, בעיקר בנושאי שכר מינימום וקבלני כוח אדם. צריך להציע דברים קונקרטיים מאוד הן בתחום המדיני והן החברתי־כלכלי".

מה אתה מציע בתחום הכלכלי?

"אני מציע להיאבק על 140 מיליארד השקלים שבנק ישראל אומר בשנים האחרונות שחסרים כדי להיות בממוצע של מדינות ה־OECD בתשתיות אזרחיות. כולנו נפגעים מזה בבתי החולים, ברווחה ובחינוך, ולכן מדובר במאבק אזרחי משותף עבור מטרה ראויה".

הוא נמצא בקשר רצוף עם ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, והוביל איתו את צעדת השוויון מהדרום לירושלים, וכן את הדרישה לחלוקת הכנסה הוגנת יותר בין רשויות מקומיות ואזוריות, כשמנגד ניצבות עשרים הרשויות העשירות ביותר במרכז הארץ. "אני לגמרי רואה את התנועה הקיבוצית כחלק מהמאבק הזה, כדי שילד מירוחם, מאופקים, מרהט או מקיבוץ בדרום יקבל בתחום החינוך את מה שמקבל ילד מתל אביב", אומר דבוש, ומביא לדוגמה את שיתוף הפעולה בין שדרות למועצה האזורית שער הנגב, שחתמו על הסכם מרצון שבו הועברה קרקע משער הנגב לטובת בנייה למגורים בשדרות, והוקמו אזורי תעשייה ומסחר משותפים. "צריך לפעול למען האינטרסים המשותפים", אומר דבוש, "וכמובן להיאבק גם על הבעיות הייחודיות לקיבוצים ולמושבים בנושאי דיור וחקלאות".

אתה רואה את עצמך מייצג גם את הקיבוצים במרצ?

"כן. אני גם נציג וגם שותף נאמן לקיבוצים ולחברי הקיבוצים, והוכחתי את זה במשך שנים. יתרה מזאת, אני נושא את דגל השותפות בין התנועה הקיבוצית לחברה הישראלית, וחושב שזו תהיה גאווה לחברי הקיבוצים להצביע עבור מישהו שגר בשדרות ומקיים קשך שוטף עם התנועה ועם המועצות האזוריות באזור. אני חושב שזה מבטא את השאיפה של מייסדי מרצ, ובעיקר של אנשי מפ"ם שפעלו בפריפריה".