הקמת מפלגת המרכז כחול־לבן כאיחוד בין מפלגת חוסן לישראל של בני גנץ למפלגת יש עתיד של יאיר לפיד, הכוללת גם את בוגי יעלון ואת גבי אשכנזי עם אבי ניסנקורן (יו"ר ההסתדרות הפורש), יצרה איפוריה בקרב רבים וטובים, והיא מתבטאת גם בסקרים שנתנו להם בשיא 38-35 מנדטים, ברובם הגדול על חשבון השמאל.

בנימין נתניהו. גודלו של הגוש הוא הקובע מי יהיה ראש ממשלה | צילום: מארק ניימן, לע"מ

הקסם של המרכז עובד חזק על רבים שאינם רוצים להיות מזוהים כ"סמולנים", רחמנא לצלן. המוקסמים רואים בגנץ את בעל מרב הסיכויים לסיים את שלטונו של נתניהו, שלטון שנמאס על רבים, וכל רצונם הוא שיסתלק כבר. ואם באמצעות הצבעה עבור גנץ ילך השמאל לעזאזל, שילך. העיקר לסלק את ביבי.

ואם יסולק ביבי בדרך זו או אחרת, האם יאבד הימין את השלטון? לא בטוח. הסקרים, גם אחרי הגשת רשימת החשדות נגד נתניהו על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מצביעים על שוויון בין גוש הימין (ליכוד, בנט־שקד, הבית היהודי־עוצמה יהודית, ש"ס, יהדות התורה ואולי גם ליברמן וכחלון) לגוש המרכז־שמאל (גנץ־לפיד, העבודה, מרצ, והמפלגות הערביות). תזוזה של מנדט או שניים מצד לצד יכולה לקבוע איזו ממשלה תוקם.

ההגמוניה הימנית מושרשת עמוק בחברה הישראלית. גם אם יפרוש נתניהו, או יופרש, סביר להניח שיתרחש מאבק ירושה בליכוד בין ישראל כץ לגדעון סער, שניהם ימניים מובהקים.

המרכז הוא מקסם שווא. במסרים של כחול־לבן יש הרבה מליצות ומעט תוכן ממשי. ניקיון כפיים, אחדות העם והתגברות על השנאה הם מטרות נאותות, אבל איך מאחדים עם מפולג בשאלת המשך הכיבוש? האם אפשר לטייח זאת? בנושא המדיני אין מרכז. או שאתה נגד הכיבוש, ואז אתה שמאל, או שאתה בעדו, ואז אתה ימין. ניטרליות, "מרכזיות" או אדישות לנושא מנציחות את הסטטוס־קוו בשטחים, ובכך מחזקות את הימין.

במצע כחול־לבן מוזכר משא ומתן עם הפלסטינים במסגרת או בסיוע ועידה אזורית. גנץ מבטיח חתירה לשלום. הפתרון בניסוחו של ח"כ עופר שלח הוא שתי מדינות. אבל במצע אין הצעה זו מוזכרת, כדי למשוך מצביעי ימין לכחול־לבן. נו, באמת. מישהו בימין יקנה את הטשטוש הזה? האם המפלגה הכוללת אנשי ימין מובהקים, שאינם מסתירים את דעותיהם בנושא השטחים - כמו בוֹגי יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר (מנסח חוק הלאום המפלה את המיעוטים) - יסכימו להסדר מדיני של שתי מדינות לשני העמים, אם וכאשר תעלה תוכנית כזאת על סדר היום? צפוי שהם יחְברו לימין בהתנגדות למדינה פלסטינית, או מטעמי שלום בית, ויְשתקו את המפלגה בנושא המדיני.

מפלגת כחול־לבן גם לא מציבה את המלחמה בגזענות כיעד מרכזי, ומחרימה מפלגה ערבית מתונה יחסית כחד"ש־תע"ל ככוח לגיטימי בבלימת הימין.

ואיך יפתרו את בעיית הזקנה במסדרון בית החולים ואת מפולת הבריאות הציבורית? ואת מצב התחבורה הציבורית? ואת בעיית העוני והפערים - האם בקפיטליזם נוסח יאיר לפיד, או ב"חברתיות" נוסח ניסנקורן?

מפלגת העבודה ומרצ מתנגדות לביבי, הן בשל התנהלותו והן בשל מדיניותו, והן לא יֵשבו בממשלתו. הן חלק מגוש חוסם ימין, וגודלו של הגוש הוא הקובע מי יהיה ראש הממשלה ומה תהיה המדיניות שתינקט. הסברה שנשיא המדינה חייב להטיל את הרכבת הממשלה על ראש המפלגה הגדולה ביותר אינה נכונה. לפי החוק, הנשיא חייב להתייעץ עם הסיעות שנבחרו, לשמוע על מי הן ממליצות להטיל את הרכבת הממשלה, לבחון בידי מי מרב הסיכויים להרכיב ממשלה, ועל אדם זה להטיל את המשימה. שאלמלא כן מה הטעם בהתייעצויות?

לפי הסקרים, נכון להיום, אם מפלגה אחת בשמאל לא תעבור את אחוז החסימה, ילכו המנדטים לאיבוד ותקום ממשלת ימין בראשות נתניהו. הצבעה למרצ או למפלגת העבודה תבטיח שהשמאל לא יתרסק. זאת ההצבעה האסטרטגית האמיתית. רק דרכו השמאל, אף שאינה פופולרית כיום, היא הדרך הנכונה המבטיחה סיכוי לשלום. המרכז עלול להוביל בדרך הימין למבוי סתום, או שיתפורר כמו ד"ש בשעתה.