מרצ איננה מפלגת שלטון בפוטנציה, לפחות לא בשלב הנוכחי | צילום: שאול גולן

עבר חודש מאז הבחירות הכלליות, שגרמו תסכול קשה לכל אדם בעל השקפה מתקדמת או אפילו סתם הגונה. בעקבות תוצאותיהן ברצוני לכתוב כמה הרהורים מצד איש שמאל, חבר קיבוץ. את הסיכומים הכלליים והמסקנות העמוקות אני משאיר בשלב זה לחכמים ממני.

בבחינת תוצאות ההצבעה ביישובים הקיבוציים התופעה שבלטה היא שכמעט בכל יישובי התנועה הקיבוצית הפכה כחול־לבן למפלגה הגדולה ביותר, וקיבלה כמחצית מקולות המצביעים. את המקומות השני והשלישי תפסו מרצ והעבודה. ברוב קיבוצי השומר הצעיר במקום השני היתה מרצ, וברוב קיבוצי התק"ם - העבודה. בכמה קיבוצים בתק"ם היה הליכוד המפלגה השנייה או השלישית בגודלה בין המצביעים.

כמעט בכל יישובי המיעוטים הגיעה מרצ למקום השלישי אחרי שתי הרשימות הערביות הגדולות, גם אם לרוב היה זה הרחק מאחוריהן. היו יישובים שבהם עברה מרצ עברה את העשרה ואפילו את העשרים אחוז מקרב המצביעים (אינני מדבר על כפר קאסם ובית ג'אן, יישוביהם של מועמדי מרצ בחמישייה הראשונה, שם היא היתה המפלגה הגדולה ביותר). מרצ חייבת לקחת ברצינות את הצהרותיה המהוססות בדבר מפלגה יהודית־ערבית. אין זה נכון עוד להיות מפלגה יהודית־ציונית בעלת אופי פרוגרסיבי המקבלת לתוכה ערבים מתוך אמפתיה. הנהגת המפלגה צריכה להיות מורכבת מבני שני העמים, ובכל מוסדותיה צריכים להיות ערבים ויהודים בשילוב מלא. המפלגה צריכה לעודד פעילות יהודית־ערבית משותפת בכל רחבי הארץ.

מרצ איננה מפלגת שלטון בפוטנציה, לפחות לא בשלב הנוכחי. היא צריכה להפסיק לרדוף אחרי ציבורים שבוחלים ברעיונותיה, ועליה להתמקד באותם ציבורים שאינם "אלרגיים" לאשכנזים, לצפוניים ולקיבוצניקים. זה אמור להתבטא בפעילות ביישובי ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים, בריכוזי המעמד הבינוני, ציבור בעלי המקצועות החופשיים וכן בציבור הערבי והדרוזי. כשהמצב הכלכלי והמדיני ישתנה בכורח המציאות, הציבור הרחב כבר ימצא את דרכו לגוף הפוליטי אשר יציע דרכים הגיוניות שהם יוכלו להזדהות איתו. ישנם תהליכים שלא ניתן להאיץ אותם: כשילדך גדל לאט, משיכה באוזניו לא תצמיח אותו מהר יותר.

מפלגת העבודה איבדה את מקומה המסורתי על המפה הפוליטית והוחלפה בכחול־לבן כמפלגה המייצגת את החלקים המתונים, הלא אידיאולוגיים בציבור היהודי הישראלי, ציבור אשר סולד מהכיבוש, מההתנחלויות, ממדיניות הפרטה הקיצונית, מההדתה המואצת במערכת החינוך ובצבא ומחתירת הימין תחת יסודות החוק והדמוקרטיה. ציבור זה אינו מוכן לקבל את הנחת הימין הקיצוני שהשתלט על המדינה, לפיה עלינו להיות מוכנים למלחמת נצח עם סביבתנו בכלל ועם הפלסטינים בפרט.

אין היא מוכנה להיאבק באופן פעיל נגד כיוון זה, אך מוכנה לתמוך בגוף שייצג אותו ועם זאת יבטיח ביטחון קיומי ויציבות כלכלית. זהו ציבור שרואה כיום במפלגת כחול־לבן כתובת לדעותיו ולאינטרסים שלו. לפי הרכב מנהיגותה, העבודה לא תוכל עוד להתכחש לאופייה היוני והסוציאל־דמוקרטי. לאחר הבחירות התברר חד־משמעית שההבדלים הרעיוניים בין מפלגת העבודה למרצ מצטמצמים לגוונים בלבד, אך אין ביניהן חילוקי דעות משמעותיים. פרט לאבי גבאי, שהוא נטע זר במפלגה, כל המנהיגות המובילה של מפלגת העבודה קרובה למרצ הרבה יותר מאשר לכל גוף פוליטי אחר. במצב שנוצר קיים היגיון רב לאיחוד בצורה זו או אחרת בין שתי המפלגות הללו.