יאיר לפיד. צילום ארכיון: קובי גדעון, לע"מ

תמיד לפני הבחירות לכנסת צצות מפלגות חדשות של אנשים שכאילו רוצים להיות משמעותיים יותר בפוליטיקה שלנו מאשר להצטרף למפלגות קיימות. במצע של המפלגות הוותיקות, הקלסיות, ישנה קשת רחבה של השקפת עולם ואידיאולוגיה כיצד מדינתנו צריכה להתנהל. כל מפלגה לפי אמונתה. אלא שהמפלגות החדשות אינן קמות עם השקפות השונות בהרבה מאלה הקיימות, אלא מתבססות על אנשים ועל שמות מוכרים שמאמינים שהבוחרים יתמכו בהם בזכות בזה.


את המפלגות הקלסיות במדינתנו אפשר לסווג ולהגדיר. ישנן מפלגות המרכז, שבהן בוחר רוב הציבור (ותמיד אחת מהן מקימה את הממשלה ואת הקואליציה). האחרות הן מפלגות של המיעוטים, מפלגות של מגזרים שונים באוכלוסייה ולעיתים גם מפלגות של קיצונים. מפלגות המרכז הקלסיות מימי קום המדינה הן חירות והליברלים (כיום לכאורה הליכוד), ומפא"י ואחדות העבודה (כיום מפלגת העבודה). המפלגות הקטנות היו בין השאר של הדתיים ושל הקומוניסטים. המפלגות המגזריות - כמעט לא בשונה ממה שיש כיום - הן מפלגות הערבים, העולים מרוסיה, הספרדים ועוד.


אתייחס כאן למפלגות החדשות המתמודדות מול שתי מפלגות המרכז הקלסיות, הליכוד והעבודה. כולנו ויש עתיד הן מפלגות חדשות המתמודדות על תמיכת הציבור, לא בהכרח מתוך אידיאולוגיה עמוקה שהן מציבות, אלא הודות לאדם שהן שמות בפרונט.


כבר ראינו בעבר מפלגות חדשות רצות עם אג'נדה בלתי מובהקת. ראינו מה היה עם מפלגת ד''ש, שהיתה לה הצלחה גדולה בבחירות ואחרי תקופה קצרה לא היה לה המשך. והיתה מפלגת קדימה, שנולדה רק בזכות אריק שרון וזכתה להצלחה אדירה. איפה היא כיום?


מניסיון, המפלגות החדשות הן זמניות, ויש להן "פג תוקף" אחרי תקופה מסוימת. זאת משום שאין הן מבוססות על אידיאולוגיה קלסית אלא על אנשים. והאנשים הם זמניים. האם כולנו ויש עתיד אינן כמו ד"ש וקדימה? מפלגת כחול־לבן נולדה לאחרונה לאור מציאות מיוחדת. היא קמה למטרה עכשווית. אך גם היא, אם לא תגשים את מטרתה, תהפוך למפלגה זמנית.