עמיר פרץ. העבודה נלחמת על הישרדותה. צילום: חיים הורנשטיין

פעם נוספת בחודשים האחרונים אנחנו מגיעים לישורת האחרונה לפני שכל אחד מאיתנו יתייצב להצביע בקלפי (לפעמים ביד רועדת ולא יציבה) עבור המפלגה שבה הוא תומך ושבה הוא נותן את אמונו.

סיסמת הבחירות הקודמות (גם אם במובן הרעיוני) הייתה "רק לא ביבי"; די לממשלת ימין־חרדים שבראשה עומד אדם שכתבי אישום על מעשיו החמורים לפני הכרעה. הקלפים נטרפו אז כאשר שלוש מפלגות התאחדו תחת קורת גג אחת למפלגה אחת - כחול־לבן. אלא שבעיניי התברר כי זו מפלגת אווירה לא־דמוקרטית, מפלגה ללא חזון וללא כל מצע; מפלגה שמונהגת (כך מתברר) בידי אנשים שחברו יחד ללא כל מכנה משותף, אבל יצרו בציבוריות הישראלית - זו המתנגדת לממשלתו של בנימין נתניהו - ציפייה שאם היא תקבל מנדטים במידה מספקת, היא תהפוך למפלגה הגדולה ביותר ותהיה זו שתרכיב את הממשלה הבאה ללא נתניהו והליכוד.

הופעתה של כחול־לבן שינתה את יחס הציבור כלפי מפלגת העבודה, וזו צנחה מ־24 מנדטים לשישה בלבד. ציבור גדול של בוחרים ממפלגת העבודה, כולל חברי קיבוצים רבים, תמכו בכחול־לבן מסיבה אחת בלבד: "רק לא נתניהו".

חברים, לצערי עד היום איני מבין את עוזבי מפלגת העבודה שכנראה שכחו את הנושאים האמיתיים העומדים על סדר היום, כמו שלום, ביטחון, חינוך, רווחה, שוויון, בריאות וטיפול בקשישים ובניצולי השואה. והיכן הנושאים החשובים שאנחנו, חברי הקיבוצים, עוסקים בהם 24/7? הכוונה היא לנושאים כמו היתרי בנייה, מחירי המים, מחירי התוצרת החקלאית, פערי התיווך ועוד.

ממשלת ישראל בראשות נתניהו אינה סופרת אותנו, ולכן אינני מבין איך גם חברים רבים בתנועה נתנו את קולם לכחול־לבן, בשעה שמפלגת העבודה עם הנבחרת של חברי הכנסת הטובים הציגה תוכניות ליישום בכל אחד מהנושאים העומדים על הפרק.

הסתיימו הבחירות, והתבר לנו שלא גודל המפלגה קובע אלא גודל הגוש.
חברים, קיבלנו מועד ב', זמן למחשבה מחודשת. נכון יהיה לומר שחלק מאיתנו לא השלים ולא משלים עם זה שמפלגת העבודה לא הצטרפה ל"מחנה הדמוקרטי", שיכול היה להיות מכפיל כוח לגוש המרכז־שמאל, ועם כחול-לבן היינו יכולים להוות אלטרנטיבה לממשלת ימין־חרדים. ועם זאת, מפלגת העבודה היא מפלגה דמוקרטית המציגה חזון ודרך. חברי הכנסת שלה הם חברי הכנסת האיכותיים ביותר בכנסת. מפלגת העבודה נלחמת כעת על הישרדותה.

אף שלא היה חיבור עם המחנה הדמוקרטי לפני הבחירות, הוא ודאי יקרה לאחריהן. הרי ברור שמפלגת העבודה־גשר תהיה רכיב חשוב ומשמעותי בגוש המרכז־שמאל, ומסיבה זו אני פונה לאותם מצביעי העבודה המסורתיים: חברים, חִזרו הביתה!

כל אחד מאיתנו צריך לחשוב מה טוב בשעה זו למדינת ישראל, מה טוב לקיבוצים, ומי באמת יכול לייצג אותנו טוב יותר. ומכאן, חברים, בואו נחזק את מפלגת העבודה־גשר ונחזיר את נבחרת חברי הכנסת להיות חלק חשוב ומשמעותי בממשלה ובכנסת.

מי שמאמין לא מתייאש.