כל הבא בשערי כפר עזה ומשוטט בשבילי הקיבוץ, מבחין מיד במנדלות הצבעוניות המקשטות את המיגוניות הפזורות בשטחו. "פירוש המילה מנדלה הוא בעצם מהות מקודשת", מבהירה שירלי עוקב, חברת הקיבוץ והאחראית על קישוט המיגוניות.

כמו מדיטציה. עוקב, צילום: אלבום משפחתי

"פירוש המילה 'מנדה' הוא 'מהות' בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, ו'לה' זה 'בתוכה'. מדובר בצורה מעגלית, והמעגליות מסמלת שלמות. הפסיכיאטר קרל יונג חקר את הצורה המעגלית, המנדלה, וגילה שיש בה כוח ריפוי.

"המנדלה היא צורה קדומה מאוד, ומופיעה בתרבויות שונות. ההתכנסות המעגלית מסמלת שלמות ואחידות, וכשמציירים מנדלה הדבר מרגיע את האונה במוח האחראית על החשיבה הלוגית, ומפעיל את האונה האחראית על רגש ועל אינטואיציה. בפועל, כשמציירים מנדלות וכשמתבוננים בהן, יש שקט מהמחשבות, מההפרעות, מהדאגות ומהפחדים, ולכן היא בעצם כמו מדיטציה".

ניסית להפוך את המבנה המפחיד והמאיים למשהו הנוסך רוגע?

"בדיוק. זה התבטא הן בתהליך העבודה והן בתוצאה".

אי אפשר לעצור

שירלי עוקב (45), נשואה לגילי ואמא לאופיר (17.5) ולאיתי (14.5), היא מטפלת הוליסטית שנחשפה בחמש השנים האחרונות למנדלות, ומאז היא מטפלת בעזרתן וגם מציירת ומוכרת מוצרים בצורתן.

החיבור בין המנדלות לצורכי הקהילה התחיל אצלה לפני כשלוש שנים, בתקופת צוק איתן, כשאוכלוסיית כפר עזה התפנתה בחלקה והתארחה בפנימייה החקלאית ניר העמק סמוך לעפולה. "היינו שם בערך חודש וחצי", היא מספרת.

"ומתנת הפרידה שלנו מהם הייתה לצייר מנדלה על אחד הקירות בפנימייה. הייתה זו הפעם הראשונה שציירתי מנדלה על קיר גדול, ושם באמת ראיתי שיש כוח גדול לחדוות היצירה המשותפת.

"בכל ערב היינו נפגשים, אימהות וילדים ליד הקיר, וכל אחד תרם את חלקו לציור. היו אימהות שחששו שהילד יהרוס את ציור המנדלה, ואמרתי להן שכל אחד יכול לצייר, גם מי שאין לו שום ניסיון ושום רקע באומנות וביצירה. המנדלה הזו נמצאת שם עד היום. כשראיתי את התוצר המוגמר בניר העמק, חשבתי לעצמי שאני רוצה שיהיו לנו המון מנדלות מפוזרות בכפר עזה, כי זה פותח את הלב".

אחת המיגוניות בכפר עזה. צילום: זהר שפק וורדה גולדשטיין

ההזדמנות להגשים את משאלתה ניתנה לעוקב לקראת חופשת הקיץ, כשפנתה אליה אורית בראון, מנהלת הקהילה היוצאת של כפר עזה, וביקשה ממנה לקשט שש מיגוניות ברחבי הקיבוץ. עוקב השיבה מיד בחיוב, ומבצע מיגונדלה, השם שהציעה נירה שפק מכפר עזה, יצא לדרך.

"אמרתי לאורית שזה יהיה מיזם מתמשך שיארך אולי שנה", מציינת עוקב, "אבל אני מקבלת אותו עליי. התחלתי לפני חודשיים, ופשוט אי אפשר היה לעצור. זה היה באמת סוחף מאוד, גם את האנשים וגם אותי. בכל שבוע ציירנו על מיגונית אחת, ובסך הכול ציירנו על שמונה מיגוניות, לא רק על שש.

"אחת המיגוניות הנוספות נמצאת במצפור לזכרו של ג'ימי קדושים, חבר הקיבוץ שנהרג מנפילת פצמ"ר ליד ביתו. המצפור נמצא ליד מגרש הכדורגל, יש בו אנדרטה וסמוך לה מיגונית. אנה, אלמנתו של ג'ימי, ביקשה ממני לצייר גם עליה. בהתחלה היססתי, כי חלק מהמיגונית מכוסה בצמחים, אבל אחר כך ציירתי בזווית על שני קירות, וזה יצא מדהים. המקום קיבל חיוניות ושמחה. מיגונית נוספת נמצאת ליד החשמליה".

האם זה היה מיזם קהילתי, כמו בניר העמק?

"כן. התחלתי לבד כי לא ידעתי איך זה יהיה, אבל כבר במיגונית הראשונה עצרו לידי אנשים, שאלו אותי מה אני עושה, ואמרו שהם רוצים להצטרף. ככה נוצרה קבוצת וואטסאפ של המציירים, ואני הייתי קוראת להם בכל פעם למיגונית שעליה אני מתכוננת לעבוד.

"הקבוצה כללה מבוגרים ובהם חברה בת 75, בני נוער וילדים שהקטנים בהם היו בני חמש. בסך הכול השתתפו בפעילות 45 אנשים מכפר עזה. הציורים צוירו עד אמצע הלילה, כי אי אפשר היה לעצור. ריגש אותי לראות איך הציור נוגע בכולם, גם באלו שהם כמוני, כלומר בלי רקע אומנותי".

היא לא תכננה מראש כיצד ייראה הציור. התחילה לצייר מעגל ועוד מעגל, ופתאום נוצרה מנדלה. גם הצבעים נבחרו באקראי. "זה מה שיפה במנדלה", מסבירה עוקב, "לא צריך לתכנן, ולא צריך לחשוב יותר מדי. צריך פשוט לתת לזה לצאת ולהתהוות תוך כדי ציור. כל השותפים אהבו, התרגשו ונהנו מאוד".

יש תגובות מהחברים?

"תגובות חמות מאוד. אנשים אמרו לי שזה הפך את הקיבוץ למשהו אחר, ושזה הכניס המון צבעים. כולם פרגנו והתרגשו מאוד. הפכנו את המיגוניות מדבר אפור וקודר למשהו אופטימי ומשמח".