לקראת חגי תשרי הכנו עבורכם טיול מיוחד לירושלים. תוכלו לטייל בשעות הערב, בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ואז להיות בסליחות בכותל, ובעצם תוכלו לטייל כאן בכל עת שתרצו, כי ירושלים יפה בכל זמן.

חלק משכונת פאר ירושלמית. בית כנסת ברוממה

ככל שאני מטייל בירושלים כך אני מגלה שיש עוד מה לגלות בה. המסלול שאציע לכם הוא בשכונה מוכרת פחות, כך שאם כבר טיילתם בנחלאות, בשוק, במשכנות שאננים או ברחוב הנביאים, הרי שיש לכם עוד מה לגלות בעיר הבירה.

אנחנו יוצאים לרוממה. אותה רוממה שכשהיינו ילדים היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, ולא היה דואר אלקטרוני, ולא פקס, שלא לדבר על וואטסאפ. היינו מתקשרים לתוכניות הילדים דרך מכתבים. בסוף אחת התוכניות היו שרים את הכתובת: "הטלוויזיה הישראלית, רשות השידור, רוממה, ירושלים".

מעל כולן

רוממה, הנמצאת בין התחנה המרכזית לאזור תעשייה, היא אחת השכונות היפות והלא מוכרות בירושלים. כשנבנתה הייתה שכונת פאר ירושלמית. סמוך לה היו כפרים ערביים דוגמת ליפתא ושייח' באדר.

היא הייתה הראשונה להיבנות בימי המנדט, ולכן זכתה להיבנות עם תוכנית אב לבניין עיר, ולא כמו בימי האימפריה העות'מאנית, אז לא היה סדר. שם השכונה לקוח מהפסוק: "יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל" (תהילים קי"ח). פרט לכך, השכונה היא בין הגבוהות בירושלים (829 מטרים מעל פני הים).

גובהה שיחק לטובתה, שכן הבריטים הביאו את הקִדמה לאזורנו ודאגו לפתור את ירושלים מהבעיה הקשה ביותר שלה - מחסור במים. הם הזרימו מים מבריכות שלמה שליד בית לחם, וחיפשו לשם כך נקודה גבוהה בעיר כדי לבנות עליה מגדל מים ומאגר. רוממה נמצאה המתאימה. לימים, בימים מלחמת העצמאות, כשכל ירושלים סבלה מבעיית מים, תושבי רוממה לא סבלו.

שניים רבים והשלישי לוקח

יוזם הקמת השכונה היה יהודי ספרדי טורקי, יום טוב המון שמו. יום טוב למד משפט בטורקיה, והכיר את נבכי חוקי הקרקעות העות'מאניים. כשחזר לארץ ישראל בשנת 1909, מינו אותו הטורקים לשופט.

מלחמת העולם הראשונה קטעה את הקריירה המשפטית שלו, כיוון שהיה בין המגורשים. אלא שלאחר המלחמה הוא חזר, הקים משרד עורכי דין והוזמן על ידי נציגי שני הכפרים הערביים ליפתא ושייח' באדר להיות מתווך בסכסוך קרקעות ביניהם.

כמו בחוקי הילדים, שניים רבים והשלישי לוקח, כך גם כאן. התברר שהסכסוך בין שני הכפרים אינו פתיר, ולכן הציע להם המתווך יום טוב המון שימכרו את הקרקע. אחרי שהסכימו הציע עצמו כקונה, וכך רכש את הקרקעות להקמת רוממה.
לאחר הרכישה אפשר היה להתחיל במכירת חלקות למעוניינים, ולתכנן את שכונת הגנים שעליה חלם. סביבו התכנסו עשירי ירושלים של אותם הימים, בהם עורך הדין אהרון מני (נצר למשפחת מני החברונית), ירחמיאל אמדורסקי, הרב מימון (מראשי המזרחי ומחותמי מגילת העצמאות) ועוד.

להבדיל משכונות אחרות בירושלים שהוקמו בסוף התקופה העות'מאנית, והתאפיינו בחד־עדתיות (ספרדים, בוכרים, אשכנזים, מוגרבים ועוד), הייתה רוממה רבגונית.

הבנייה הייתה פרטית, ולכן בנה כל אחד את ביתו כראות עיניו. במובן מסוים, זה מה שנתן את היופי לשכונה. לו היו כולם בונים לפי תוכנית מוגדרת, לנו, המטיילים, היה משעמם לטייל בשכונה כיום. אגב, זו גם הסיבה שאין בשכונה מבנים ציבוריים ואין בה גינות נוי, כי השטח חולק כמו עוגה לפרוסות ונמכר.

תקשורת ועיתונות

אחד הדברים המעניינים בשכונה הוא שמות הרחובות. רוב השמות לקוחים מכתבי עת ומעיתונים מימי היישוב: הצבי, תורה מציון, האור, אריאל, מוריה ועוד. לשני רחובות שמות שאינם קשורים לעיתונות, האחד על שמו של מייסד השכונה יום טוב המון - רחוב המון - והשני, שם קצת מוזר ולא ברור, רחוב האדריכל.

מיהו אותו אדריכל, ולמה הרחוב נקרא על שמו? ישנה סברה האומרת כי הרחוב נקרא על שם האדריכל ריכרד קאופמן, שבנה שכונות רבות בעיר הבירה, בהן רחביה, בית הכרם, טלביה ועוד, אך לא את רוממה.

כעת צאו וחשבו מה רצו אנשי השכונה לומר בשם הזה. יש שיאמרו שניסו לפתות אותו לבנות גם אצלם, ויש שיאמרו שקראו אדריכל ללא שם כסוג של עקיצה - אדריכל, אך לא קאופמן. הקשר של השכונה לתקשורת ולעיתונאות אינו מסתכם רק בשמות הרחובות. רצה הגורל ואת רשות השידור בנו כאן ברוממה.

צמיחה וגדילה

איך שהחיים משחקים בנו ובחיינו. התפתחותה של שכונה, או של יישוב, ניזונה מגורמים שונים. אשר לרוממה, היו לה נתונים טבעיים להתפתחות: גובהה, מגדל המים, המגרשים הרחבים, הקִרבה לרחוב יפו. ובכל זאת, היא לא צמחה והתפתחה בתקופת המנדט.

העיכוב נבע מהעובדה שהיא הייתה סמוכה לשייח' באדר מדרום ולליפתא מצפון, שני כפרים ערביים שתושביהם הטרידו את תושבי השכונה. גורם נוסף שעיכב את התפתחות השכונה היה עובדת היותה יוזמה פרטית לחלוטין, כך שאף גורם ציבורי לא תמך בה.

לאחר הקמת המדינה צמחה רוממה והתפתחה, והפעם שיחקו לה הגורמים הטבעיים שלה לצד הכפרים שלא היו קיימים עוד. אבל למרות מה שנאמר, הייתה ברוממה יוזמה ציבורית בכל זאת של 'ועד העזרה - התאחדות הרבנים פליטי רוסיה ושאר ארצות'. הם רכשו שטח אדמה ועליו הקימו ב־1945 את שיכון הרבנים, שהיה בית לרבנים ניצולי השואה.

באופן מפתיע הייתה התפתחות השכונה בימי המנדט בזכות תושבי שייח' באדר, שבנו בתים סמוך מאוד לשכונה היהודית. את הבתים הללו ניתן לראות קרוב מאוד לתחנה המרכזית, ברחוב מוריה.

במלחמת העצמאות התפנו הכפרים הערביים, והאזור כולו הפך יהודי. לאחר הקמת המדינה הוקם בצפון השכונה אזור תעשייה, וחלק ממנו הוא בית רשות השידור. לצד אזור התעשייה הלכו וניבנו שיכונים ומבני מגורים נוספים, הללו הלכו וכיסו את יופייה של השכונה, עד שבשנים האחרונות היא החלה להיות מאוכלסת יותר ויותר במשפחות חרדיות.

אנדרטת אלנבי

ניכנס לשכונה מרחוב הצבי (הצבי הוא שם עיתונו של אליעזר בן־יהודה, שיצא לאור מ־1884 ועד 1915), מאחורי התחנה המרכזית. נשים לב שגב התחנה מצד ימין לנו, ונעלה בכביש עד לכיכר הגדולה, זו כיכר אלנבי.

והנה שאלה: כמה פעמים נכנעו הטורקים לבריטים ומסרו את ירושלים? תקראו סיפור. דצמבר 1917, חג המולד מתקרב. כשהפילדמרשל אדמונד אלנבי קיבל את הפיקוד על הכוח הבריטי בארץ, נאמר לו על ידי ממשלתו שהצפי הוא שיביא את ירושלים כמתנה לחג.

לאחר כיבוש באר שבע התחלק הצבא הבריטי לשניים, חלק אחד המשיך לירקון וחלק אחר עלה לירושלים. ליד נבי סמואל התרחשו שני קרבות קשים שגבו קורבנות רבים משני הצדדים. לבסוף התקדם הצבא הבריטי לליפתא והתמקם שם.

תשעה בדצמבר, 1917, השעה חמש בבוקר. שני טבחים בריטים יוצאים לחפש ביצים בשייח' באדר. בעוד הם מחפשים את הדרך, הגיעו לגבעה החשופה שכאן. פה הם פגשו משלחת כניעה ובה ראש העיר המודיע להם: "שלום, באנו להיכנע".

הטבחים הבריטים לא ידעו מה לעשות, והלכו למפקד שלהם. הוא לא קיבל את הכניעה ודרש שיעשו זאת פעם נוספת לכבודו. המשלחת הטורקית המסכנה עשתה זאת, ונכנעה שוב. מפקד הטבחים סיפר זאת למפקדו, וגם הוא לא הסכים לכניעה הזאת.

הוא דרש שייכנעו פעם נוספת לפניו. כשאלנבי שמע זאת הוא יצא מגדרו וביקש להיכנע לפניו בפעם הרביעית. כך נכבשה ירושלים על ידי הבריטים ארבע פעמים, ובלי כדור אחד. הבריטים ראו בשיבת הנצרות לארץ הקודש עניין אלוהי ונבואי.

בית חפץ

אחד הבתים היפים בשכונה. כשנבנה היה בגובה קומה אחת. את הקומה השנייה הוסיפו שנים אחר כך, אך שמרו על הסגנון המקורי של הבניין. הבנייה היא באבן אדומה שהובאה מחברון, ומעידה על אמידות כלכלית.

אחד הדברים היפים והמיוחדים בבניין הוא אריחי הקרמיקה שהובאו מהולנד. באריחים ציורים עדינים של נופי טחנות קמח הולנדיות. כשבנו את התחנה המרכזית הוצע לבעלי הבית לשקם ולהחליף את הגדר, אך הם סירבו, כך שבית חפץ הוא הבית היחיד שיש בו גדר מקורית.

בית חפץ הפך לימים לבית הוצאת ספרים (גפן), המתמחה בספרות ארץ ישראל, בעיקר בשפה האנגלית. אם אתם סקרנים וחצופים, אך נעימים ומנומסים, תרשו לעצמכם להקיש בדלת ההוצאה לאור. את הדלת יפתחו לכם בפנים מאירות ונעימות. בפנים תוכלו להתרשם מעוצמת הבנייה של הקירות, מהקשתות ומגובה התקרה. דבר נוסף שתוכלו להתרשם ממנו הוא אוסף הטלפונים הישנים של בעל ההוצאה לאור.

בית חזן

מי אתה, משה חזן, שבנה בניין יפה כל כך ונעלם לתהום הנשייה. משה חזן עזב את השכונה די סמוך לבנייתה. אז השכיר את הבניין מספר פעמים, עד שלבסוף נמכר הבניין. את שתי הקומות העליונות בנו לאחר קום המדינה, בשנות החמישים.

להבדיל מבית חפץ, שם שמרו על אופיו של הבית כשהוסיפו קומה, כאן לא עשו זאת, ובכל זאת ניכר יופיו. אחד הדברים היפים הוא בור המים בחצר. כדי לראות אותו, בקשו יפה מניר, בעל האכסניה הפועלת במקום.

מחלוצי המלונאות בישראל. בית אמדורסקי

בית אמדורסקי

ירחמיאל אמדורסקי היה מלונאי ואיש עסקים שבנה בית מפואר. הבית בנוי בסגנון קלסי מאבן אדומה שהובאה ממחצבות בחברון. לבית שתי מרפסות מקורות הנשענות על עמודים בעלי כותרות מסוגננות. תקרת המרפסות מצוירת בפאר רב שהשתמר עד ימינו.

לאמדורסקי, מחלוצי המלונאות בישראל, היו שני בתי מלון יוקרתיים. האחד בתל אביב - בלה ויסטה שמו - והשני בירושלים - מלון אמדורסקי. גם הוא, כמו חזן, התגורר כאן תקופה קצרה ביותר. כיום הבית משמש את הדואר המרכזי, ובו משרדיו.

בית אלתר לוין

הנה לנו סיפור מארץ הסיפורים, עוד אחד מאלה שירושלים מבורכת בהם. לוין, שהיה סוג של ציפור מוזרה, אהב את החיים הטובים. הוא היה חובב אומנות מושבע, טייל בעולם ואף כתב שירים, אותם חתם בשם העט אסף הלוי. לפרנסתו עסק באחריות חיים, מה שייקרא לימים ביטוח חיים.

כמו שחייו היו מוזרים, כך גם מותו. יום אחד הוא נמצא תלוי על עץ דקל בחצר ביתו. הוא לא השאיר מכתב או הסבר לסיבת התאבדותו (ערב סוכות תרצ"ד - 1933). שנים רבות לא הובררה סיבת מותו. ב־1991 נמצא ספר, שהיה בעצם יומן, השייך למפקד בכיר ביותר בירושלים העות'מאנית עזיז בק. ממנו מתברר כי אלתר לוין היה בעצם מרגל נגד הטורקים שהפעיל רשת שלמה של סוכנים ומעבירי מידע.

עזיז בק טען כי אלתר לוין היה בין האחראים לנפילת האימפריה. את הספר חשף פרופ' אליעעזר טאובר מאוניברסיטת בר־אילן. דמותו של אלתר לוין מופיעה בספרו של תום שגב 'ימי הכלניות'.

לאחר מותו קנה את הבית ד"ר אברהם טיכו, בעלה של הציירת אנה טיכו. ד"ר טיכו היה רופא עיניים, ושימש דמות במערכון של שייקה אופיר 'ציונה והעין המקולקלת'. ד"ר טיכו השכיר את הבית לד"ר אוטו פלדמן, שהקים בו בית החלמה לפגועי נפש. ב־1955 עבר הבית לידי משרד התקשורת (לימים חברת בזק).

כיום המבנה משמש לישיבה (כמו עוד מבנים בשכונה). לבית נוספו מספר קומות, אך הגדר המקורית שרדה ועליה הכתובת 'אסף הלוי - איש ירושלים תרפ"ג – 1923' (שנת בניית הבית).

תורה מציון - בניין הטלוויזיה הישראלית

כתב העת תורה מציון היה ירחון תורני שיצא לאור בירושלים בין השנים ה'תרמ"ז-ה'תרס"ה (1905-1887). בית רשות השידור הוא אחד הבתים המעניינים בשכונה. הבית נבנה בשנות החמישים כחלק מפיתוח אזור התעשייה בסביבת רוממה. למעשה נועד המבנה להיות מפעל לליטוש יהלומים. לאחר מלחמת ששת הימים ננטשה תוכנית זו, ולבסוף הפך הבית לבית רשות השידור - הטלוויזיה הישראלית.

פינת חמד

קיבוץ בית ישראל

בית ישראל הוא קיבוץ עירוני, חלק מקיבוצים עירוניים לא רבים הפזורים ברחבי המדינה. ייחודו של בית ישראל הוא במעורבות שלו - דתיים וחילונים. הקיבוץ יושב במקום שבעבר שימש מרכז קליטה. הרעיון המוביל להקמת הקיבוץ היה שינוי מטרת־העל של הקיבוצים, מהתיישבות חקלאית להתערות עירונית בחברה הישראלית.

עם השנים התאספה סביב הקיבוץ קהילה של משפחות ויחידים ובה כיום כמאתיים חברים. הקיבוץ מפעיל את מכינת בית ישראל - מכינה קדם־צבאית לדתיים וחילונים. חברי קהילת בית ישראל, הקיבוץ העירוני וחניכי המכינה פעילים חברתית בשכונה במגוון תחומים.

עם המייסדים ניתן למנות את הושע פרידמן בן שלום מקיבוץ סעד. משפחת בן שלום פרידמן היא משפחה מיוחדת. בניה נטועים בעשייה החברתית הישראלית, כל אחד בתחומו. הושע עצמו היה עד לא מזמן קצין מילואים ראשי.

בשבועות האחרונים התרחש דבר מרתק בבית ישראל. הושע ערך טיש חסידי, בדומה לטישים בחצרות חסידים. היו שהרימו גבה, היו שעודדו. אני התבוננתי על התהליך המרתק מהצד. מאמר שכתב ד"ר שלמה טיקוצינסקי אומר כי אביו של הושע הכניס אותו בסוד החסידות זמן מה לפני מותו, והוריש לו את הכתר.
זה בהחלט מעניין, שקצין מילואים ראשי הוא בעצם רכב שעורך טישים.