אם יש מסלול שאפשר לומר עליו כי הוא האחראי לשוטטויות הלילה של הציבור בישראל בלילות של ירח מלא, הרי זה המסלול בנחל חווארים, המזוהה כל כך עם החשיכה עד שקיבל את הכינוי "ליל חווארים".

תחילת המסלול בבור מים נבטי. צילום: ישראל יוסף

התארגנות והגעה

כדי להגיע לתחילת המסלול יש לנסוע על הכביש המחבר בין שדה בוקר למצפה רמון (כביש 40), לעבור את הקיבוץ ואת המדרשה, ולהתחיל בהאטה. הגעתם לפנייה למסלול, אבל רגע! אי אפשר לפנות כאן, כי יש סימון של קו הפרדה רצוף. סעו עוד קצת, עד כביש הכניסה לכפר שאנטי במדבר, בצעו פניית פרסה וחזרו למסלול.

לאחר שיצאו כל המטיילים מהמכוניות, הקפיצו את אחד מכלי הרכב לקצה המסלול. נוסעים עד לכניסה למדרשה, בכיכר פונים ימינה, יורדים בסרפנטינות, וכשהכביש מתיישר ונחצה על ידי הנחל בכניסה לחניון הלילה, שם נחנה את המכוניות.

יוצאים אל בורות המים

תחילת המסלול בבור מים נבטי המנקז את המדרון שמעלינו. בור זה זכה לכינוי בור אגד. הסיפור מתחיל בשנות החמישים, כשכל נושא הטיולים היה עוד בתחילת דרכו.

בימים ההם הייתה חברת אגד ממובילות ענף התיירות, והקורס למורי דרך היה חלק ממערך השירותים שלה. הנהג היה מורה הדרך, ולצדו מיקרופון שבעזרתו היה מדריך את המטיילים תוך כדי נהיגה.

נהגי קו האוטובוס היורד לאילת חיפשו אתר לעצור בו בדרך הארוכה. זִכרו שנוף התיירות והאתרים כפי שאתם מכירים אותם כיום לא היו כך. צריף בן־גוריון וקבר בן־גוריון לא היו קיימים, מכתש רמון עדיין לא היה אתר תיירות, והנוף כולו נראה אחרת.

לכן התארגנו אנשי אגד וקיבלו עליהם את המשימה לנקות את הבור ולהכשירו לביקורי מטיילים. שעות עבודה רבות הושקעו בניקוי הבור, כדי להוציא ממנו את כל הסחף שנכנס אליו.

בחורפים רוויי גשם התמלא הבור במים. אנו - שהיינו צעירים, פוחזים ורודפי הרפתקאות - נהגנו בחוסר זהירות ובפזיזות, ובימים חמים של אביב, כשהמים עוד באיכות טובה, היינו שוחים בו. כיום אני יודע שמדובר היה בסכנת נפשות.

אם הבור ריק ממים, רדו אליו בזהירות. כשאתם בפנים, התבוננו סביב וראו את איכות העבודה הנבטית. על הקירות אפשר לראות את החריצים בסלע הקִרטון במטרה למלאו בטיח שימנע את חלחול המים.

במרכז האולם הגדול עמוד תמיכה לתקרה, ובמרכז חרוט בסלע, סמל אלוהות נבטי המזכיר בצורתו את האות ח'. בתוך הבור נבט עץ אשל גדול, ובין ענפיו ובכוכים בקירות מקננות יונים ולעתים כוסי חורבות.

כשנצא מבור המים נעלה על גבעונת לבנה, היא החומר שהוצא מהבור. כך היינו מזהים פעם בורות מים קדומים במדבר. לאחר הביקור בבור נתחיל במסלול ההליכה. מכאן נרד לערוץ הנחל. ההליכה דומה להליכה בנוף ירח.

הכול לבן־כסוף, ירח מלא מטייל בשמיים ומטיל אור יקרות על סביבתו. ההליכה במסלול הנחל אינה מצריכה פנס, ובמובן מסוים הוא אף מפריע בהליכה. הדבר כמובן אינו פותר אותנו מהצורך בפנס בתיק, כי לא יוצאים לטיול לילה בלי פנס עם סוללות תקינות.

שער הצור

לאחר כמה דקות של הליכה נגיע לשער הצור, ודרכו ניכנס במעין מִפתח כשמשני צִדינו קירות אבן צור. אם תשימו לב, תראו ששכבת הצור נטויה. בעבר היא שכבה, וכעת היא עומדת. הדבר מעיד על תנודות במסלע לאורך השנים.

אבן הצור היא חזקה, ובעבר שימשה ליצירת כלים. אנו מכירים שני סיפורים מהמקרא שבהם השתמשו באבני צור כסכינים לקיים את מצוות המילה. הסיפור הראשון מופיע בספר שמות, שם מסופר לנו על ציפורה, אשתו של משה, שנזכרה שלא מלה את עורלת בנה. השני הוא יהושע בן־נון, שמל את בני ישראל שנולדו במדבר מיד עם כניסתם לארץ.

באבן הצור מייצרים גם אש. המלאכה אינה פשוטה, והיא דורשת אימון רב. לשם כך נצטייד בחומר בעירה טוב. באחת ההשתלמויות עם פרופ' אבינועם דנין, הוא הדליק את האש בצמח הנקרא צמרנית סלעים.

לצמח כיסוי לבדי שאותו יש להוריד ולייבש. לאחר מכן חוככים אבן באבן וכך יוצרים ניצוצות. יש לתפוס ניצוץ ולנשוף בו. לא פשוט, ועדיף שתשמרו קופסת גפרורים בתיק.

נמשיך בדרך ונרד בערוץ הנחל. כשהוא יפגוש ערוץ אחר המתחבר אליו מימין, פנו לשם והיכנסו אליו קצת. ייתכן שתפגשו כאן בגב מים מהחורף האחרון. היכנסו כמה מטרים פנימה, שִתקו, ובקשו מכולם לשתוק עמכם. אפשרו לעצמכם את החוויה המיוחדת של כמה דקות הקשבה לשקט, ללילה, למדבר.

לאחר שהאזנו לשקט נחזור לערוץ המרכזי, ונמשיך בירידה בקניון החוואר. נספר כאן בקצרה כי חוואר הוא שילוב של חרסית וקִרטון, והוא נחשב סלע משקע אגמי (גופי מים קטנים ואפיקי נחלים). כשהחוואר נפגש במים, גרגרי החרסית מתנפחים ונאטמים, ומעתה יזרמו המים מעליהם ולא אליהם. זו אחת הסיבות מדוע יש בנגב שיטפונות.

הצל שלי ואני

אחד הדברים הנחמדים שאפשר לעשות במסלול הוא תאטרון צלליות. מושיבים את המשפחה על אחת הגבעות הקטנות בערוץ, מוצאים את כיוון אור הירח, ועל הקיר מולו משחקים ויוצרים צורות בידיים.

הנחל ממשיך בתנועה הדומה לאותS באנגלית. שימו לב, זה השלב שבו אתם מטפסים על הגבעה מצד ימין בזהירות רבה. אתם בעצם הולכים על מעין סכין. תחתיכם ערוץ הנחל, וממנו נרד בקצה השני.

תוך כדי הליכה תפגשו מעין כניסות לערוץ המרכזי, בעיקר מצד שמאל שלכם. מדובר בערוצי נחל קטנים, המתחברים לערוץ המרכזי. ילדים אוהבים להיכנס אליהם ולהסתתר. זה בהחלט נחמד, אלא שאתם, המבוגרים, צריכים לשמור על עיניים פקוחות.

הצומח בנופי הנחל

בערוץ הנחל תבחינו בכמה סוגי צמחים. הבולטים שבהם: אשלים, רתמים, מלוחים וקרקשים צהובים.

כמה מילים על כל אחד מהם.

אשל: צמח המסוגל לחיות גם במים מליחים ביותר. את המלח מפריש האשל לעלים. תופעה זו יוצרת תופעת משנה, ובלילות של טל הוא מתעבה סביב העלים ויוצר טיפות. בבוקר, אם נכניס את היד לתוך האשל, היא תצא רטובה. אם נשב בשעות הבוקר מתחת לעץ האשל נהנה מקרירות מרעננת. הרוח הנושבת בין העלים מדיפה את המים, ונוצר מיקרו־אקלים נעים.

בעל יכולת שמירת אש גבוהה. הרותם פורח

רותם: הסופר עמוס בר, הלוא הוא פוסה, בעבר חבר רביבים, כתב כמה ספרי ילדים על הנגב, בהם 'סיירת הנגב', 'אלוף הקפיצות' ו'סופר המכוניות'. לרותם הוא קרא שקדיית המדבר, מפני שצמח זה פורח בתקופת ט"ו בשבט בלבן. אז עוטה הנחל (או הנוף, במקום שבו פורחים רתמים) שמלה לבנה בניחוח מתוק־מתוק.

הרותם מופיע פעמים רבות במקורות, הן במקרא והן בתלמוד, על פי רוב בהקשר להיותו צמח בעל יכולת שמירת אש גבוהה ביותר. יש עדויות לכך שהרותם שמר את חומו מספר חודשים.

אליהו, בבורחו מפני איזבל ובייאושו כי מר, בורח אל המדבר. הוא משאיר את נערו בבאר שבע, וממשיך להר האלוהים חורב. הוא עייף, צמא ובעיקר מיואש. הוא מוצא שיח רותם, שוכב בצלו, ומבקש את נפשו למות.

המלאך הנוגע בו נותן לו לאכול עוגת רצפים, ומשקה אותו מצפחת מים. יש שיאמרו שאותה עוגת רצפים היא עוגת רשפים, עוגה הנאפית על גחלים, גחלי רתמים. הבדואים קוראים ללחם הנאפה על הגחלים ליבה. ייתכן שזה אכן מה שנתן המלאך לאליהו.

מלוח: המלוח הוא צמח ממשפחת הסלקיים. עליו מלוחים, וגם הוא, כמו האשל, מסוגל לשרוד במים מליחים. המלוח מוזכר באיוב צמוד לרותם. איוב מגיב למלעיזים עליו, ואומר עליהם שהם כה עניים, שאין להם אפשרות לקנות מלח, ולכן הם ממליחים את מזונם באמצעות מלוח.

מתחת למלוח, במחילות עמוקות, חי לו הפסמון, הוא עכבר החול השמן (זהו תרגום שמו מלטינית). הפסמון חולה בסוכרת, וחייב לאכול את ענפי הרותם ואת עליו. מחקרים בנושא מחלת הסוכרת נעשים על הפסמון.

הפסמון נושא עליו טפיל, את זבוב החול. מי שזוכר את ימי ההיאחזויות בבקעה, זוכר את המחלה שושנת יריחו, או בשמה הלטיני לשמיה. הלשמיה נגרמת מעקיצה של זבוב החול.

זבוב החול חי על הפסמון, הפסמון ניזון מהמלוח, והנה לנו שרשרת מזון. בשנים שחיינו בניצנה, על גבול מצרים, בקצה מערב הנגב, היו לא מעט חברים שנעקצו על ידי הלשמיה. בעיקרון, זבוב החול פעיל בשעות אחר הצהריים, ולכן מומלץ לא לשכב ולא לשבת על הדשא בשעות אלו.

קרקש צהוב: הקרקש הוא קטנייה, כמו הפול, החומוס והשעועית. הוא בעל פרח צהוב זועק, והפרי שלו הוא פרי תרמיל. כשהתרמיל מתייבש הוא נעשה עצי, קשה ושקוף מעט. כשהרוח נושבת, בנועם וברוגע, גרעיני הקרקש משמיעים מעין קרקוש, ומכאן שמו.

כשהולכים במדבר בשקט־בשקט, ובעיקר לבד, מפיר את השקט קרקוש כזה, ונדמה לך כי קול מדבר אליך. אתה מתקרב למקרקש הזה, רואה אותו בצהובונו, וכבר חש שזו אש בוערת.

האש הבוערת בצהוב וקרקוש הזרעים אל מול הלך אחד בודד במדבר. תיאור זה הביא כמה מהחוקרים להעניק לקרקש את הכבוד להיות הסנה הבוער של משה במדבר.

פינת חמד

קיבוץ טללים

לקראת סוף שנות השבעים, תחילת השמונים, הפעילה המועצה האזורית רמת הנגב לחץ על הסוכנות היהודית להקים יישובים נוספים בשטחה, שיצטרפו לאלו הקיימים: רביבים, משאבי שדה, שדה בוקר ומדרשת בן־גוריון, שלא הייתה יישוב כי אם מוסד חינוכי.

כל אחד יעבוד במה שיחפוץ. טללים, צילום: אביב לשם

הלחץ עבד, והוקמו שלושה יישובים נוספים: רתמים, טללים ואשלים. אשלים לא היה קיבוץ, אלא צורת התיישבות חדשה: הר"ת, כלומר התיישבות רב־תכליתית. מה שנראה כיום מובן מאליו, כל אחד ועיסוקו, לא היה ברור אז.

ההתיישבות הכפרית הייתה חקלאית, והנה צץ דבר חדש: כל אחד יעבוד במה שיחפוץ. בארץ כולה הוקמו רק שלושה יישובים כאלה: אשלים ברמת הנגב, חמרה בבקעת הירדן ונאות הכיכר בבקעת ים המלח.

כדי להוציא לפועל את הרעיון הזה ברמת הנגב, חברו הסוכנות היהודית, אגף הנוער והנח"ל ומשרד השיכון. גרעיני ההתיישבות מוקמו בחורשת ביר עסלוג', במקום שבו נמצא כיום פארק גולדה. הם עברו תהליך הכשרה ועלו להתיישבות, כל אחד במקומו.

הקמת יישובים אלו דחפה את סלילת הכביש המחבר בין צומת טללים, צומת חלוקים ושדה בוקר, לשאר יישובי המועצה. עד אז נסעו ילדי שדה בוקר לבית הספר במשאבי שדה דרך ירוחם וצומת הנגב.

טללים עלתה על הקרקע בשנת 1982 באמצעות גרעיני הקמה של תנועת הצופים.

בסוף שנות השמונים נחשבה טללים למורדת בחזון כשדרשה הפרטה. כיום בטללים יותר מ־35 משפחות, והיישוב הולך וגדל. בטללים מפעל בטון, רפת ובריכת שחייה מחוממת, המשרתת את כלל תושבי המועצה האזורית. עוד בטללים פאב בשם ארבעים (על שם הכביש), ומתקיימות בו הופעות אינטימיות של אומנים שונים. צעירי האזור ואורחים מוזמנים.