במסגרת אירועי חג ה־90 נערכה לאחרונה בבית זרע סדרה של מפגשים הקשורים לסביבה של הקיבוץ ולקשריו עם המדינה. בקרב האורחים המרתקים שכיבדו אותנו בנוכחותם היו גיא ורון, כתב הצפון של ערוץ 2 וגלי צה"ל; ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות; חברת הכנסת מרב מיכאלי, יו"ר סיעת המחנה הציוני.

הקיבוצים היום במקום אחר לגמרי. ענברי ודיין בבית זרע

המפגש האחרון עסק בשאלה "קיבוץ - סוף?" בהשתתפות העיתונאית אילנה דיין, שביימה ב־2002 סרט בשם זה, והסופר אסף ענברי, בן אפיקים, מחבר הספר הביתה.

הסרט מציג את תחילת תקופת השינוי וההתחדשות בקיבוצים. עולות ממנו אמירות קשות, שאת חלקן אפשר לשים תחת הכותרת 'הספד לקיבוץ', וכדברי אחד הדוברים בו, בארי צימרמן ז"ל: "זמן הרופאים עבר, וצריך להגיע לזמן הקינות וההספדים. אחר כך יש לעסוק בחלוקת הירושה, ואחר כך - אלוהים גדול".

דומני שכיום, 15 שנים אחרי, נמצאים הקיבוצים במקום אחר לגמרי. המציאות מלמדת אותנו אחרת, כדברי אחת החברות מבית זרע: "יש שינוי, אבל ודאי אין פה סוף ומוות של מקום. להפך, מדרכות הקיבוץ מתמלאות ילדים, ומשפחות חדשות נקלטות ובונות אצלנו את ביתן".

על הרקע הזה חתר המפגש בין שני היוצרים לשאלה מרכזית אחת: אילו היו כותבים כיום את יצירתם, האם היו משנים את הכותרת?

אילנה דיין תיארה את מרקם יחסיה מול הקיבוץ על רקע קשריה עם משפחת דודתה ברמות מנשה. היא רואה בקיבוץ את היפה באתוסים שיצרה הישראליות, ומדגישה את הערך המוסף שלו להמשך עיצוב דמותה של החברה הישראלית.

עם זאת, היא העלתה את הצורך לרגישות ולהכרה של חברי הקיבוצים באמיתות של ציבורים אחרים (עדות המזרח, המתנחלים ועוד) כדרך לריפוי כעסים ולהידברות.

אני מסכימה עמה בכל מאודי, ומצפה שלאחר שנסיים את שלב הריפוי שלנו, בקיבוצים פנימה, תהא זו המשימה המרכזית שנקבל עלינו לטובת הבראת החברה הישראלית. השסעים ההולכים ומעמיקים מחייבים אותנו לצאת מהבועה שלנו ולהשתתף בחיבור מחדש בין השבטים, ואת זאת אפשר לעשות גם מהאופוזיציה.

אסף ענברי - בהיותו בן קיבוץ, חוקר ומלמד בתחומי חברה ויהדות - נגע יותר בהוויה הקיבוצית פנימה. הוא סיפק ניתוח מעניין של הפער בין סוציאליזם לקיבוץ, שקיים היה מראשית הדרך, והוביל אותו למסקנות המתאימות להבנתו להפוך ערכים מנחים לקיבוץ של היום.

לתפיסת ענברי, בעולם המערבי בכלל והישראלי בפרט יש כיום למשפחה שתי אפשרויות: המודל ההישרדותי ("כלכלית כמעט בלתי אפשרי לגדל כאן ילדים ולתת להם חינוך טוב") והמודל הטפילי ("ניצול ציני של החברה הליברלית").

הקיבוץ מאפשר מודל שלישי, המודל הקהילתי, שבזכותו יש לאדם ולהורה אפשרות לחיות חיים של איכות, השווים יותר מכסף.

"איזו משפחה גרעינית יכולה להרים חגים כמו שקהילה מרימה?" שאל ענברי, וזו דוגמה אחת מני רבות. את הקהילתיות הזו, הנובעת ממעין התרבות היהודית, יש לקיבוץ להציע, ולכן הוא אופטימי ומלא תקווה, כי את זה מחפשות כיום עוד ועוד משפחות.

לכן הן באות הביתה, ולכן הקיבוץ המתחדש, שמצא את האיזון הנכון בין הפרט לקהילה. אין לו סוף, אלא יש לו המשך ועתיד. זו תהיה חברה שבה המשפחות העצמאיות (כלכלית) יבנו יחד את סדר העדיפויות החברתי שלהן, ואליו הן יהיו מחויבות מרצון, מבחירה ומתחושת שייכות.

דבריו של אסף קלעו לדעתם של רבים מהמשתתפים, ותיקים כצעירים. עם כל הכבוד לניסיון התנועה הקיבוצית לשים את רעיון הקואופרציה במרכז הווייתנו, נדמה לי שרעיון הקהילה הקיבוצית המתחדשת מושך הרבה יותר את משפחות הבנים והבנות שלנו לשוב הביתה. אתם מוזמנים לשאול ולשמוע זאת מהמשפחות הצעירות הבונות אצלנו את ביתן בימים אלו ממש.