אמצע אוגוסט, והימים ארוכים וחמים. אנחנו ממשיכים בטיולי אחר הצהריים-ערב שלנו. הפעם נציע לכם לא לחכות ליום שבת, אלא לצאת לטיול כבר ביום חמישי או שישי.

תשתוללו, אבל תיזהרו מהמים. חוף הים באזור הגן הלאומי, צילום: יורם טויטו

אשקלון היא אחת העתיקות בערי ישראל. כשהייתה ירושלים כפר יבוסי בהרים, באשקלון פעלה עיר בגודל 630 קמ"ר ובה כ־15 אלף תושבים. שמה של אשקלון נגזר מהמילה שקל, שמשמעותו סוג של משקל: קילוגרם או טוֹנה. שמה מעיד עליה שהייתה עיר מסחר חשובה, אבל ישנן עוד סיבות להיותה עיר מיוחדת ומרכזית.

היא נמצאת על אם הדרך מדרום לצפון על כביש מספר 4, וממערב למזרח על כביש מספר 3, בשקע טופוגרפי טבעי בעל אדמות סחף פוריות, ואולי החשוב מכול - אשקלון יושבת על מאגר מים מתוקים ואיכותיים. מעניין שנוסעים רבים לאורך ההיסטוריה שכתבו על אשקלון, ציינו את המים האיכותיים שלה.

אשקלון הייתה עיר של חקלאות עם מוניטין וייחודיות. בתחומה גידלו מספר גידולים חקלאיים מוכרים, בהם הכופר (אשכול הכופר משיר השירים), החינה הצובעת את השׂיער ואת הידיים, הגפן האשקלונית הידועה בעולם העתיק, והחשוב מכול - הבצל של אשקלון, המוכר בשם שאלוט.

כל התקופות ההיסטוריות שעברו על ארץ ישראל מצאו את עקבותיהן באשקלון. משחר ההיסטוריה ועד המאה ה־12 וה־13 יושבת העיר על קו החוף, באותו שקע טופוגרפי. במאה ה־12 הרס אותה עד היסוד המצביא הממלוכי ביברס, כפי שעשה לערי חוף אחרות בארץ ישראל.

במקומה בנה עיירה קטנה וזנוחה, מג'דל שמה. מאז ועד לחיבור עם שכונת אפרידר, באמצע שנות החמישים של המאה שעברה, השם אשקלון לא היה קיים.

מג'דל התפתחה בקצב איטי עד לימי המנדט. בשלהי התקופה העות'מאנית היא קיבלה זריקת עידוד. בימים ההם הייתה מג'דל עיירת טווים ואורגים. הרחוב הראשי כלל נולי אריגה למיניהם, מעין שלוחה של הסדנאות בעזה.

מאחר שאי אפשר להקיף את אשקלון בערב אחד, בחרנו עבורכם את המסלול של הגן הלאומי.

הגן הלאומי תל אשקלון

הגן הלאומי טומן בחובו כ־5,000 שנות היסטוריה, ואולי אפילו קצת יותר. ניכנס אליו בשער הראשי (הכניסה בתשלום), ומיד נפנה ימינה ושוב ימינה.

החומה המוסלמית

בתחומי הגן שרידי שלוש חומות. זו שאנו עומדים מולה היא המוסלמית, ובנייתה הושלמה כהגנה מפני צבאות הצלבנים. החומה בנויה בשיפוע, ומתחתיה היה חפיר.

מעליה ניתן לראות שרידי מגדלים. הצעת השחזור של העיר מדברת על כחמישים מגדלים שהיו בחומה. שימו לב לתופעה שתחזור על עצמה במקומות נוספים בגן: עמודי האבן (מהתקופה ההלניסטית) המשובצים בחומה לחיזוקה.

החומה הכנענית

נעבור בשער סמוך ונגיע לאחת התגליות החשובות של העיר. החומה עשויה לבני בוץ, וכך גם השער הכנעני, שהוא השער המקושת העתיק בעולם. הוא קדום מזה של דן בכאלף שנה. בוני השער לא הכירו את המושג אבן ראשה, ולכן בנו את הקשת בסגנון שהכירו באותם ימים, הנקרא קשת נסוגה. לא אסביר כאן מהי קשת נסוגה. תצטרכו לראות בעצמכם ולהבין.

אחת התגליות החשובות בעיר. השער הכנעני, צילום: יורם טויטו

סביב עגל הזהב

כאן, בחומת השער הכנעני, נמצא פסל של עגל מברונזה המזכיר לנו את חטאם של בני ישראל במדבר. מתברר שהעגל הוא בן־דמותו של האל בעל, המוכר לנו מהחקלאות כאחראי על הגשמים. לכן החקלאות המושקית במי גשם בלבד נקראת חקלאות בעל.

בעל הוא גם אל הסערה, ומסיבה זו נמצא אותו כאן בשער היורד אל הים. נשות הספנים, יורדי הים, היו מקריבות לו קורבן בבקשה שאהובן ישוב הביתה במהרה.

מהשער נשים פעמינו למעלה ונתבונן בקשת שלו. הדבר יעזור לנו להבין מהי קשת נסוגה. נמשיך הלאה אל מרומי הרכס לתצפית, מקצה החומה צפונה אל העיר אשקלון החדשה ואל שכונותיה, עד אשדוד והנמל שלה. נעבור לתצפית הבאה מהמצוק המערבי. תצפית אל הים, אל האוניות, אל נמל הפחם של חברת החשמל, אל הארובות ואל אסדות הקידוח.

השביל ממשיך פנימה לגן, ואנחנו איתו. הדרך שאנו הולכים בה רצופה בחתיכות חרסים, עדויות לימים עברו. כשנגיע לכביש המקיף את הגן נפנה שמאלה לעבר פינה קסומה, אל הבארות המשוחזרות ואל חלקות העיבוד.

שיתוף פעולה נהדר בין אנשי הגן לבתי הספר בעיר ומכון וולקני, הוליד חלקת שחזור מיוחדת. בחלקה משחזרים את גידולי בצל השאלוט, הגפן האשקלונית, השקמה, הכופר ועוד. אחד העצים שתמצאו כאן, ולא בשום מקום אחר (למעט אולי אזור עין גדי ויריחו), הוא הערף הדביק.

זהו עץ רחב נוף ממשפחת הזיפניים, מוצאו מאקלים טרופי. לערף פרי גלעין, דומה לפרי הלבנה הרפואי. מתחת למעטה הקליפה ג'לי דביק ביותר. בחומר זה היו משתמשים בעבר לציד ציפורים. כשהיינו ילדים היינו מכינים ממנו דבק להדבקת טיירות – הם העפיפונים.

חלקת העיבוד הזו מקיפה באר, שלה שיטת שאיבה מיוחדת מאוד, המכונה באר שיפוע. במקורות רבים היא נקראת על שם העיר: באר אשקלונית. ניתן לבקש מהעובדים לפתוח את הבאר ולהפעיל אותה.

נחזור לכביש, נמשיך בצעידה קלה, וקצת לפני הקיוסק נפנה שמאלה לכיוון משרד הגן. שם מונחים ללא סדר פסלים מדהימים שנמצאו באשקלון. הפסלים המונחים כאן על הקרקע נמצאו במתחמי הבזיליקה. לא תוכלו לבקר בה, כי היא בעיצומה של חפירה, אבל תוכלו לעמוד ליד הגדר ולראות את הנעשה בפנים.

הפסלים הללו נמצאו אי־שם בשנות העשרים של המאה שעברה. אז נחפרה אשקלון לראשונה בצורה מסודרת על ידי גרסטנג, ראש המחלקה לחפירות ארכיאולוגיות של המנדט הבריטי. הוא מצא את הפסלים הללו בבזיליקה של הבולטריון באשקלון, והגה את הרעיון של מוזיאון פתוח.

שנים רבות אחר כך, ובמשך שלושים שנה, חפרה באשקלון משלחת מטעם אוניברסיטת הארווארד בתרומה של קרן ליאון לוי. בשנים האחרונות חופרת באשקלון משלחת מטעם רשות העתיקות.

אבל את כולם הקדימה הגברת הסטר לוסי סטנהופ, שסיפור חייה ראוי לפרק בפני עצמו. נספר רק כי גברת זו הגיעה לאשקלון ב־1815 כדי לחפש כאן אוצר. אוצר היא לא מצאה, אך פסל רומי ענקי היא מצאה גם מצאה.

הפסל נופץ לרסיסים, והדעות חלוקות באשר לסיבה לניפוצו. יש האומרים שהוא נופץ כי היא חששה שהפועלים שהקצה לה מושל יפו, ושהתחייבה לשתף אותם באוצר שתמצא, לא יאמינו לה שלא מצאה דבר.

הם חשבו שהאוצר נמצא בתוך הפסל, וכדי להראות להם שאין היא מרמה אותם, ניפצה אותו. למעשה לא הייתה זו חפירה מדעית, אלא חפירת שוד, כמקובל בימים ההם, כשהארכיאולוגיה הייתה חיפוש אוצרות ולא מדע מסודר.

באר אנטיליה

אנו עומדים לפני אחת הבארות של תל אשקלון (בתחומי אשקלון העתיקה כשבעים בארות). שיטת השאיבה בבאר זו הייתה אנטיליה מתקדמת ומשוכללת, והיא פעלה באמצעות מסילות עולות ויורדות מעומק הבאר, שצמודים להן כלי קיבול למים.

כאשר הכלי הגיע למעלה המסילה הוא התהפך, והמים נשפכו לתעלה בנויה. ממנה הם זרמו לבריכה ששימשה מקור מים להשקיית מטעים. צורת העלייה והירידה של שרשרת הכדים הזכירה לחז"ל את גלגל המזלות בחיי אדם. "תנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם" (בבלי, שבת קנ"א, ע"ב), מסבירים המדרשים בעזרת הדימוי לגלגל אנטיליה.

כשתטיילו כאן לא תראו את מתקן השאיבה. המתקן נמצא בשיפוץ שייעשה על ידי תלמידי תיכון במגמה הטכנולוגית באשקלון.

הבזיליקה והבולטריון

מהספרות אנו למדים שלאשקלון היו שתי בזיליקות. כיום רק אחת מוכרת לנו מהחפירות. הביטו אל החפירה מבחוץ. עמדו ליד הגדר, ומבט חטוף יבהיר לכם את עוצמתה של הבזיליקה.

הבזיליקה והבולטריון היו מרכז העיר היוונית־רומית. הבולטריון שימש בעצם בית עירייה, כלומר מרכז שלטוני. בהקשר של הבולטריון מעניין להביא כאן סיפור חז"לי, המופיע הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי, על הגוי דמה בן־נתינה, שהקפיד לכבד את הוריו ושימש דוגמה ומופת לכיבוד הורים.

התלמוד מספר שנדרשו חכמים לישפה, אחת מאבני החושן. מתברר שרק לדמה בן־נתינה מאשקלון הייתה האבן הזאת. באו אליו חכמים וניסו לקנות אותה במחיר של מאה דינר.

הוא השיב להם שיחכו, ובינתיים יעלה להביא אותה. עלה, ירד, ולא הביא, כיוון שאביו ישן על האבן. בגרסאות אחרות היה המפתח של התיבה על אצבעו של אביו, ובגרסה אחרת הייתה רגלו מונחת על התיבה. כך או כך, בן־נתינה לא היה מוכן להעיר את אביו. הציעו לו החכמים מחיר כפול מהמחיר שהציעו לראשונה, וגם אז סירב.

כשביקשו ללכת וכבר יצאו, רדף אחריהם ואמר שאבא התעורר. הם התכוונו לתת לו את המחיר שהציעו בפעם האחרונה, כלומר מאתיים דינר, והוא לא הסכים. הוא ביקש את המחיר הראשון שעליו סגרו, מאה דינר. הוא אמר לחכמים שהוא לא מוכן למכור את מצוות כיבוד ההורים שלו בעבור כסף. הסיפור היפה הזה קשור לטיול שלנו, כיוון שדמה בן־נתינה היה בנו של פטרבולי.

פטר הוא אב, או ראש, כמו פטריארכלי. בולי הוא הבולה, החותמת של בעל הסמכות. כלומר, אם הוא פטרבולי, הוא ראש העיר. והנה אנו כאן בבולטריון - בבית העירייה.

משמאל לנו מתגבהת חומת העיר הצלבנית. בדרך אליה נעבור ליד כנסייה צלבנית היושבת על בסיס של כנסייה ביזנטית, סנטה מריה ורדיס, הלוא היא מריה הקדושה הירוקה. נטפס על החומה הצלבנית ונטייל עליה לכיוון מערב, כמעט עד הקצה. משם נרד לכיוון הים בשער דולפין.

שימו לב, החוף כאן מקסים. ניתן לטייל בו, לרוץ ולהשתולל, אך אל תיכנסו למים. אין כאן מציל, והרחצה בים מסוכנת.