יצאנו לאחרונה לטיול בשביל ישראל, והופתענו לראות שהוא שינה את התוואי שלו. תוך כדי תנועה הבחנו בשלט המצביע על הכיוון החדש שבו נדרשנו ללכת. שוב הופתענו, כי אכן אהבנו יותר את הדרך החדשה.

התמקמות ויציאה

נתחיל את הטיול בצומת כרם, הנמצא בין כביש 395 לכביש 386.

יוצאים לדרך

נחצה את הכביש וניכנס אט־אט לשטח, עד שבתי שכונת עין כרם יתחילו לצוץ על גבי המדרונות. הבתים כאילו לקוחים מציור ישן: קטנים, בעלי חלונות מקומרים ומרפסות תלויות באוויר מעל הנחל.

בתים כמו מציור ישן. עין כרם, צילום: לע"מ

זווית אחרת של הנוף

בבתים אלו גרות משפחות שהגיעו למקום בראשית שנות החמישים מאסיה ומאפריקה. המקום נתפס בתחילה כלא רצוי ולא מושך. אז עדיין לא חשבו העולים החדשים על התיירות ועל החיים קרוב לטבע. כל מה שהם חשבו הוא שמרמים אותם.

אחד הסיפורים המוכרים בהקשר זה הוא של נזירה זקנה, שהגיעה למנזר כנערה צעירה. הנה היא, זקנה שעברה את הטורקים, את המהפכה הרוסית ואת המנדט הבריטי כדי לראות את מדינת ישראל בתקומתה. כשהחלו העולים להתלונן, הפרה הנזירה את נדר השתיקה וגערה בהם על כך שאינם אסירי תודה לאל שזיכה אותם לחזות בשיבת ציון.

"עליכם לשמוח ולצהול במקום לבכות. היכנסו לבתים, נקו, סדרו וטפחו. האל האוהב אתכם החזירכם הביתה ברוב חסדו. וזו תודתכם אליו? התחילו לעבוד, כי זה עתידכם", אמרה להם. והעולים נכנסו לבתיהם בבושת פנים. בימים ההם לא תיאר לעצמו איש שהמקום יהפוך לפנינת נדל"ן.

אנשי המקום

תוך כדי צעידה הבחנו בעדר עזים קטן. כשהתקרבנו אליו ראינו לידו אישה יושבת וקוראת ספר. הייתה זו הרועה של העדר. מניסיון העבר שלי אני יודע שכשרועה שקוע בקריאה, העדר מתפזר לכל עבר. כשהערנו על כך לרועה היא צחקה והודתה שהמחשבה שלי אכן נכונה. אך לצערה, קטן העדר שלה בהוראת המדינה.

כיום העדר הוא כה קטן, עד שהיא יכולה לשבת ולקרוא תוך כדי מבטים תכופים על כל עז. תוך כדי שיחה בינינו התברר שהורי בעלה הגיעו לשכונה מיד לאחר מלחמת העצמאות, והם מאותם עולי שנות החמישים. שנים רבות גרו כאן בדוחק, בבית קטן וצפוף. כעת השכונה היא נדל"ן, ולכן רוצים לפנות את כולם כדי לפתח שכונת אמנים.

רועת הצאן שלנו היא אפרת גיאת, מורת דרך ובעלת המיזם 'נפלאות עין כרם'. היא עורכת סיורים בשכונה בעקבות סיפוריהן של הנשים באזור. חלק מהסיורים כוללים כניסה לבתי התושבים ומפגשים בלתי אמצעיים, כולל כיבוד, שתייה וטעימות של גבינות צאן, המופקות מחלב העזים הרועות באחו.

לטייל בשכונה

התוואי החדש של שביל ישראל מאפשר היכרות עם עין כרם האחרת, השכונתית. עלינו במדרגות אל תוך סמטאות צרות ויפות, בכולן עושר של צמחייה, שערים מעוטרים ומקושתים. הרחוב כולו מרוצף אבן. טיילנו בשעות אחר הצהריים, ואור השמש הוקרן על קירות הבתים בגוונים של אדום בורדו.

כיוון שהיה זה יום חג, ראינו את תושבי השכונה הדתיים יוצאים לתפילת מנחה. כל אלו יחד יצרו אווירה מיוחדת ונעימה. אט־אט חדרה אלינו התודעה שהתוואי הזה טוב דיו, ותחושת האכזבה של תחילת היום התחלפה בהרגשה נפלאה.

מהרחובות הצרים יצאנו לרחוב הראשי של עין כרם, ולא יכולנו לוותר על הגלידה המקומית. בעין כרם שני בתי גלידה, האחד ברחוב הראשי בפנייה למנזר יוחנן במדבר, והשנייה בפנייה לכנסיית המפגש (בדרך אל המעיין).

מעין כרם לקריית מנחם

עלינו מעט במעלה הרחוב הראשי, והגענו למגרש חניה מצד ימין של הדרך (ממערב). עוד קצת בדרך הראשית, והשביל העוזב את הרחוב הראשי פונה ימינה ומטפס במדרגות חקלאיות עתיקות לקריית מנחם. הדרך רצופה צמחייה ועצי פרי. בין העצים שפגשנו עצי עוזרר בפריחתם, ליבנה רפואי, תאנים, שקדים, רימונים ועוד.

נוסדה ב-1956. מבט לקריית מנחם

לעוזרר פרח ורדני בעל ריח בולט ופרי קטן הדומה לתפוח זעיר, בעל טעם חמצמץ־מתקתק. בעונה המתאימה ניתן ליהנות מהפרי שעל העצים.

השביל עולה מחורש ים־תיכוני טבעי לחורשת אורנים של הקרן הקיימת לישראל. בסוף העלייה התפתל השביל ימינה, אך אנו המשכנו בעקבות קבוצה שראינו במקום. הקבוצה הלכה דווקא לכיוון ההפוך, לשמאל, והסתקרנו לאן מועדות פניה.

אל בורות המים

הקבוצה הלכה אל בור מים. הייתה זו משפחה מורחבת. החתן הוא בן הקיבוץ העירוני ראשית שבקריית מנחם. הוא סיפר לנו כי השימור והטיפוח של בור המים הם פרויקט שקיבלו עליהם ילדי הקיבוץ. כשביקרנו במקום היה הבור מלא במים צלולים ונקיים. התעלות המוליכות אליו היו נקיות, והסביבה כולה שמורה היטב.

ילדיי כה אוהבים מים, ולא יכלו לוותר על חוויית הטבילה בהם. בתוך הבור מוצב סולם, כך שניתן להיכנס אליו ולצאת ממנו בקלות. לאחר הטבילה חזרנו לשביל.

הליכה קצרה מבור המים, והנה נפלנו על בור נוסף, אף הוא מטופח, מלא ושמור. סביר להניח שבורות אלו שימשו בעבר את תושבי עין כרם ואת הרועים היוצאים עם צאנם לרעות בהרים.

מלב"ן - הכפר השוודי

אנו עולים ופוגשים גדר המחייבת אותנו להקיפה מימין. אחר כך יתברר לנו כי זהו כפר שוודי השייך לאלווין ישראל. לא היה לנו מושג מי זה, ולכן התחלנו לברר. מתברר שבראשית שנות החמישים עדיין לא היו מנגנוני רווחה ראויים למדינה הצעירה.

בקרב העולים הרבים המגיעים ארצה יש גם חולים ונכים הזקוקים לטיפול. שלושה גורמים - ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית והג'וינט - חברו יחדיו והקימו את מלב"ן - מוסדות לטיפול בעולים נחשלים.

בין המוסדות שהוקמו היה הכפר השוודי, שהוא מוסד לילדים ולצעירים בעלי רמות גבוהות של לקות שכלית. כשניסינו לברר מה מקור השם הכפר השוודי, לא ידעו אנשי המקום להסביר לנו. לדבריהם, ייתכן שממשלת שוודיה עזרה בשנים הראשונות של המדינה להביא ארצה עולים חולים ואף טיפלה בהם, ולכן המקום נקרא כך.

קריית מנחם

נחצה את הכביש ונטפס במדרגות סמוך לגן משחקים, עד שנגיע לקריית מנחם, אחת השכונות הדרום־מערביות של ירושלים, שנוסדה ב־1956 עבור עולים חדשים. היא קרויה על שם מנחם ברסלד, נשיא קק"ל בארצות הברית. שמות הרחובות בשכונה הם שמות מדינות בדרום אמריקה ובמרכזה שהצביעו באו"ם בעד הקמת מדינת ישראל.

בשכונה נמצא גם הקיבוץ העירוני ראשית. אחד מעקרונותיו הוא שילוב של אוכלוסייה דתית וחילונית. אנשי הקיבוץ פעילים בשכונה, ואף הקימו בה מוסדות חינוך. בתחילה ישבו בשכונת הבוכרים, וב־1991 עברו לקריית מנחם.

אל עין לבן

נמשיך אל מזרח השכונה, לשביל היורד לעמק לבן. שביל ישראל בולט על עמודי החשמל ועל גדרות האבן. עמק לבן הוא חלק מפרק ירושלים. נפגוש גן ארכיאולוגי ובו גתות, מקווה טהרה ועוד מתקנים המעידים על היות המקום יישוב יהודי בימי בית שני.

יש במקום שתי בריכות גדולות ומזמינות, ובהן מים צלולים וקרירים ועצי אלון שתחתם אתם יכולים ליהנות, וגם נִקבה המספקת להן את המים. אל תוותרו על ביקור בה וגם בגן החיות, אם יש לכם זמן.

פינת חמד

קיבוץ צובה

צובה, או בשמו המלא פלמ"ח צובה, הוקם בחודש אוקטובר 1948 תוך כדי מלחמת העצמאות בידי פלמ"חניקים לשעבר.

מייסדיו רצו לקרוא למקום משגב פלמ"ח, אבל ועדת השמות התנגדה ודרשה את השם הערבי המקומי בהטיה לעברית. השם הוא ס'ובא, ולכן נמצאה פשרה בדמות פלמ"ח צובה.

יש מספיק מה לראות. צובה, צילום: אבי אוחיון, לע"מ

סמוך לקיבוץ נישא הר צובה ובו תל צובה, שם נמצאו שרידי יישוב מהתקופה הכנענית. השם צובה מוזכר בתנ"ך בהקשר של אחד מגיבורי דוד שהגיע מצובה, יגאל בן־נתן (שמואל ב' כ"ג, 36). בחפירות במקום נמצאו שרידי יישוב מתקופות שונות לצד גתות, מערכות מים, קברים ושרידים של חקלאות ההר. יש חוקרים המזהים את המקום עם גיא צבועים, יישוב יהודי מימי המשנה.

הצלבנים בנו במקום מצודה וקראו לה בלמונט (ההר היפה). זהו גם שמו של המלון בקיבוץ. עוד שני אתרים חשובים במקום: מערת יוחנן המטביל ועין צובה - מעיין עם נִקבה באורך של כ־25 מטרים, שנוקתה ושופצה על ידי אנשי המקום.

אמנות או נמות

בראשית שנות השבעים הקים האמן יוסף זריצקי סטודיו בצובה. הוא נהג להגיע למקום אחת לתקופה ולצייר את הנופים סביב בשפה אמנותית מופשטת. זריצקי הנהיג קבוצת אומנים בשם 'אופקים חדשים' עד לפטירתו ב־1985.

עשר שנים אחרי כן הציג בגלריה במקום לארי אברמסון את התערוכה tsooba, ובה מתח ביקורת על זריצקי שלקה בעיוורון ולא צייר את שרידי הכפרים הערביים בציוריו המופשטים.

ב־2013 הציג הצייר יונתן הירשפלד סדרת ציורים בתערוכה שנקראה 'על הארץ' והוצגה במשכנות שאננים. הירשפלד התייחס לקודמיו זריצקי ואברמסון, ויצר דיון אתי ואסתטי במפגש של שלושה דורות של אמנים.

תיירות

בצובה מספר אתרי תיירות: המלון הנהדר בלמונט, יקב ובו יינות איכות ואתר שהוא חוויה לילדים - קיפצובה. ישנם גם שני אתרים ארכאולוגיים שהנגישות אליהם קשה ומורכבת - מערת יוחנן המטביל ועין צובה. שניהם נמצאים במטעים, אבל אפשר לבקש את עזרת הקבלה במלון בהגעה אליהם.