הטיול השבועי ייקח אותנו בעקבות לוחמי תש"ח אל שדות הקרב של 1948, אל המרחבים שבהם לחמו חטיבת הנגב-פלמ"ח וחטיבת גבעתי ואל האנדרטאות.

אף שפעלו כאן כוחות הצבא, הרי שגם חברי הקיבוצים באזור היו כוח לוחם בכל אחת מהנקודות שבהן נסייר. במובן מסוים, עמידתם האיתנה של הקיבוצים שבהם נטייל ייצבה את הגבול שאנו מכירים כיום.

 דנגור (נירים הישנה)

שבת בבוקר, 5:30. אחרי לילה לבן שבו חיכו בנירים להתקפה מצרית שלא באה, נרדמו החברים לשינה חטופה. והנה - אש תופת. 42 אנשי נירים התעוררו אל תוך הפגזה מצרית. ריצה בהולה לעמדות, ומתכוננים לנורא מכול.

שמונה חברים נפלו בהגנה על המקום. האנדרטה בנירים

כל מבני המשק (שהיו עשויים עץ) קרסו. רק בית הביטחון, שהיה בנוי מבטון, עמד על תלו. מחדר האוכל שרד רק קיר אחד, הקיר שעליו הייתה תלויה הכתובת הסמלית שנשארה מחגיגות אחד במאי: 'לא הטנק ינצח כי אם האדם'.

לאחר ההרעשה התקדם טור ממונע מצרי שכלל כוחות רגליים. המצרים הגיעו קרוב מאוד לגדרות הקיבוץ.

רק אז החלו חברי נירים להשיב אש מ־14 הרובים, מארבעת תתי־המקלע מסוג סטן ומהמרגמה שהיו ברשותם. הם כיוונו בעיקר למפקדים. המצרים נהדפו כשהם משאירים אחריהם 35 חללים. ניסיון נוסף לכבוש את הקיבוץ עוד באותו ערב נכשל.

"אחרי היום הראשון, שבו הדפה נירים שתי התקפות, נגולה אבן מהלב. הגעתי למסקנה שאנחנו יכולים לעמוד", כתב הכידון, הלוא הוא חיים בר-לב, מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, לנחום שריג, מפקד חטיבת הנגב-פלמ"ח.

שמונה מחברי נירים נפלו ביום זה ונקברו בקבר אחים במקום. לאחר המלחמה, כשעברו למקומם החדש, לקחו עמם את גופות חבריהם וקברום בנירים החדשה.

במקום הקרב נשאר מוצב של צה"ל שאויש מדי פעם בפעם. ב־1983 הוחלט על הקמת האנדרטה ללוחמי נירים, ותכנן אותה יחיאל ערד מקיבוץ סער.

לאנדרטה צורת בית ביטחון עם מרפסת בולטת, המשקיפה פני רצועת עזה. לצד מצבת הנופלים שולבה באנדרטה הכתובת: 'לא הטנק ינצח כי אם האדם'. waze: אנדרטת נירים, דנגור.

שומרי קו המים

משהחלו המאורעות בנגב הפך קו המים מבארות קיבוץ ניר עם ליישובי הנגב לאבן נגף. הערבים פגעו בצינור השכם וערב. לעתים פוצצו אותו, ולעתים גנבו חלקים מהצינורות.

במקרה אחד נגנבו שישה קילומטר של צינור, והיישובים נשארו תקופה ממושכת בלא מים. המשימה של הגנה על קו מים באורך של מאה קילומטר הייתה קשה ומורכבת.

באחת הפעולות להגנה על הצינור, יצאה ב־9 בדצמבר 1947 חוליה של תשעה אנשי פלמ"ח, שמונה גברים ואישה, מגבולות לנירים. תוך כדי הסיור טעה מפקד הכוח אסף שכנאי בדרך, ונכנס לכפר הבדואי שועוט.

למראה הצעירים המתגודדים פקד שכנאי להוציא את תת-מקלע הסטן שהיה מפורק ומחולק בין אנשיו. אחד החלקים נחטף, והסטן יצא מכלל שימוש.

שכנאי פקד לזרוק רימון כדי לאפשר לכוח להימלט. מפיצוץ הרימון נפצע אחד הערבים. החל מרדף, תחילה רגלי ולאחר מכן הצטרפו רוכבי סוסים. החוליה נלכדה במבואות הכפר.

שלושה הצליחו להימלט לנירים, אך השאר נרצחו. מרים שחור, הבחורה שהייתה עמם, מצאה מחסה במערה קטנה, אך כיוון שהייתה פצועה איבדה דם רב ולבסוף מתה במערה.

חמישה מהחללים נקברו בקבר אחים בנחלת יצחק, ואילו אסף שכנאי נקבר בעירו חיפה. מבצע אסף לשחרור מערב הנגב במסגרת מבצע יואב נקרא על שמו, וכך גם נחל אסף, בין קיבוץ רעים לקיבוץ מגן.

האנדרטה לזכר ששת הנופלים הוקמה ב־1989 ביוזמת חברי גבולות, ובראשם שמעון אלוני. היא תוכננה על ידי האדריכל יפתח אלוני וכללה מתחם רבוע מרוצף אבני חצץ לבנות. במרכזו שישה עמודי מתכת המחוברים בכבל.

קצה אחד של הכבל צומח מתוך האדמה, והקצה השני מחובר לחלוק נחל. בקצה הוצב לוח ועליו נחקקו שמות הנופלים וסמל הפלמ"ח. waze: נחל אסף.

בארות יצחק

גרעין בח"ד (ברית חלוצים דתיים), מצ'כוסלובקיה ומגרמניה, הקים בתחילת 1943 אל מול עזה את קיבוץ בארות יצחק. משם יצאה חוליית פלמ"ח לפוצץ את הגשר מעל נחל הבשור בליל הגשרים, ומשם יצאו חברים בליל 11 הנקודות להקים את תקומה, את כפר דרום ואת בארי.

כ-60 חברים וחברות הגנו על המקום. מגדל המים בבארות יצחק אחרי הפגזה צילום: לע"מ

עם פלישת המצרים ב־15 במאי 1948 החלו הפגזות על בארות יצחק מתותחים וממטוסים. חברה אחת נהרגה, ועוד באותו לילה פונו הילדים ורוב הנשים למרכז הארץ. במקום נשארו כשישים חברים וחברות.

עד ההפוגה הראשונה חטפו אנשי בארות יצחק לא מעט הפגזות, אך אלו גרמו נזק לרכוש בלבד. ב־15 ביולי החלה לפנות בוקר הפגזה קשה בליווי הפצצות ממטוסים. כוחות רגליים החלו להסתער על המשק. רק כשהיה האויב קרוב ממש הגיבו המגנים בירי מנשק קל והסתייעו במוקשים שהיו מפוזרים מסביב.

כעבור שעתיים נפגע מגדל המים מפגז. המים שנשפכו ממנו הציפו את תעלות הקשר ואת העמדות. הנשק והתחמושת יצאו מכלל שימוש. לקראת השעה 11:00 ניצלו המצרים פיצוץ בעמדה הצפון־מערבית, וכבר אחזו במספר בתים בתוך המשק. היה חשש שהנקודה נפלה.

גדוד הפשיטה של חטיבת הנגב ניסה להגיע כתגבורת, אך לא צלח. לבסוף העלו מספר לוחמים, ביוזמה כמעט פרטית, שני נפוליאונצ'קים על גבעה ליד סעד, ומשם טיווחו את המצרים.

למזלם השאירו המצרים את האנטנות מורמות. הדבר הקל את הדיוק, והפגיעות היו מדויקות. המצרים החלו נסוגים. בארות יצחק ניצלה בזכות שני תותחים ישנים ואנטנות קשר המשתלחות אל השמים. 17 חברי בארות יצחק נהרגו בהגנה על המקום.

כמו חברי קיבוצים אחרים, גם אנשי בארות יצחק לא נשארו במקום. הם לא יכלו לשאת את הכאב ואת הצער. בארות יצחק הוקמה מחדש ליד פתח תקווה. ב־1966 הוקם סמוך לבארות יצחק הישנה קיבוץ עלומים במסגרת תנועת הקיבוץ הדתי, כמעין המשך לקיבוץ שננטש.

רק מגדל המים שרד בהתקפה ההיא. ב־2013 שודרג המקום והפך לאתר הנצחה מרשים ומכובד.

אנשי עלומים, הרואים עצמם ממשיכי דרך לבארות יצחק, הקימו בקיבוצם אתר הכולל סרט ומספר מוצגים. אנשי בארות יצחק הישנה עולים בכל שנה בתאריך ח' בתמוז להנצחת הנופלים. waze: בארות יצחק בנגב - מגדל המים.

יד מרדכי

להבדיל מנירים, יד מרדכי נמצא על אם הדרך בין עזה לתל אביב, וסמוך לתחנת הרכבת דיר סנד. המצרים לא רצו לאפשר לקיבוץ להישאר על הקרקע. הודות לפעולת ריגול מוצלחת הבינו בארץ כי יד מרדכי עומד לקראת מתקפה.

עוד באותו ערב הגיעו משוריינים ואוטובוס לפנות את הילדים לגברעם, ומשם מזרחה – לרוחמה, בחשאי, תוך כדי שהם נזהרים לא להיחשף לערבים באזור.

רוחו שימשה השראה. האנדרטה לזכר מרדכי אנילביץ'

האוטובוס שהגיע לקחת את הילדים מיד מרדכי הביא עמו תגבורת - כיתת חבלנים, 300 מוקשים ו־100 קילוגרם חומר נפץ שנועד לפיצוץ הגשר מעל נחל עובד, על הכביש הראשי.

הגשר פוצץ, אך לא ניזוק. התינוקות הגיעו למקום מבטחים, המוקשים הוטמנו מסביב לגדר הדרומית, ועצי איקליפטוס הופלו לחסימת הדרך. יחסית למקומות אחרים היו ביד מרדכי יותר כוחות מגן: 150 לוחמים, 75 כלי נשק אישיים ו־300 רימונים.

יום שלישי 19 במאי 1948, השעה 7:15. במשך שעה הורעשה יד מרדכי על ידי תותחים, מרגמות ומטוסים. לאחר מכן הוטלו ממטוסים כרוזים שקראו למגנים להיכנע. משלא נענו, המשיכה ההרעשה. הפּילבוקס החיצוני נכבש, ושמונת מגניו נהרגו. המצרים התמקמו בו וירו ממנו לעבר העמדה הדרומית.

בשעות אחר הצהריים הכתה השמש בסנוורים, והמצרים ניצלו זאת להסתערות. גדוד חי"ר מצרי הסתער עד הגדרות והובס שלוש פעמים. למחרת נבלמו עוד ארבע התקפות של המצרים. בלילה אספו אנשי יד מרדכי נשק מהחללים המצרים.

בינתיים חדלו המצרים מניסיונותיהם להתקפה חזיתית, והמשיכו בהרעשה ארטילרית ואווירית. ביום החמישי לקרבות חודשו התקפות המצרים מהקרקע. שני גדודי חי"ר ובהם כאלף חיילים עם ציוד כבד ואיכותי תקפו וניסו לפוצץ את הגדרות.

מקלע הבראונינג של הלוחמים היהודים יצא מכלל שימוש. הייתה זו פגיעה קשה ביותר עבור המגנים, משום שהמקלע היה אחד מכלי הנשק החשובים שלהם.

העשן, האבק, הרעש וההמולה מנעו מהמגנים לראות שטנק וכוחות רגלים כבר נמצאים בתוך הקיבוץ. עמדות נכבשו. בקרבות פנים אל פנים ובעקשנות רבה נבלם הטנק. העמדה נכבשה בחזרה, והמצרים נסוגו אל מחוץ למשק.

במצב נואש ובלתי אפשרי זה, ולאחר שלא הועילה גם התגבורת - הוחלט לסגת לגברעם. את 26 ההרוגים קברו בקבר אחים. המצרים ראו בכך ניצחון גדול, עד כדי כך שמלך מצרים פארוק הגיע להצטלם בחורבות יד מרדכי למרגלות מגדל המים.

באוקטובר 1948, במסגרת מבצע יואב, קיבלו אנשי חטיבת יפתח פקודה לתקוף את הכוח המצרי ממזרח לבית חנון. המצרים חששו והתארגנו לנסיגה דרך החוף. ב־5 בנובמבר התקבלה ההודעה: יד מרדכי שוחררה.

באותו יום קרא יגאל אלון, אז מפקד חזית הדרום, לאנשי יד מרדכי לחזור הביתה. למזלם של אנשי יד מרדכי לא מצאו המצרים את 26 חללי הקרב שנקברו טרם נסיגה. גופותיהם הוצאו וזוהו, והם נקברו בטקס צבאי בבית העלמין החדש של יד מרדכי.

קיבוץ יד מרדכי נקרא על שם מפקד מרד גטו ורשה מרדכי אנילביץ', איש השומר הצעיר. רוחו האיתנה והתמודדותו עם הנאצים שימשו השראה לאנשי הקיבוץ בשעותיהם הקשות.

דוגמה לרוח זו היא הסתערותו של אחד החברים, שיצא להילחם בטנק המצרי שחדר למשק. אף שנורה, הצליח להחדיר לצריחו בקבוק תבערה והביא לעצירתו.

דבריו של אנילביץ' חרוטים על האנדרטה: "שאיפת חיי האחרונה נתמלאה. ההגנה העצמית היהודית הייתה לעובדה [...] אשריי וטוב לי שהייתי בין ראשוני הלוחמים היהודים בגטו". waze: אנדרטת מרדכי אנילביץ' ומגדל המים.